מגה משפט

כחלק מניסיונות המחוקק להילחם בעבריינות הכביש, תוקנה פקודת התעבורה וניתנה סמכות לשוטר ולקצין משטרה להשבית לתקופות קצובות רכב שבוצעה באמצעותו עבירה. בין השאר על פי הוראות פקודת התעבורה, לאחר שקילתו של רכב מסחרי ולאחר שמצא השוטר כי הוביל אדם מטען ברכב כאשר משקלם הכולל של הרכב והמטען המובל בו עולה על המשקל הכולל המותר לפי רישיון הרכב, רשאי השוטר למסור לנהג הודעה על איסור השימוש ברכב לתקופה של 30 ימים. אם היה לשוטר יסוד להניח כי נהג עבר לעיניו עבירה מן העבירות המנויות ברשימה המצורפת לפקודת התעבורה, רשאי הוא לדרוש מהנהג להילוות אליו אל קצין משטרה או ליטול ממנו את רישיון הרכב. אם היה לקצין משטרה יסוד להניח כי יוגש כתב אישום נגד הנהג, רשאי הוא למסור לו הודעת איסור שימוש ברכב שבו נעברה העבירה לתקופה של 30 ימים.

עבירות שבגינן אפשר להשבית את הרכב הן הסעת נוסעים בשכר מעל למותר, נהיגה ברכב מקצועי מעבר לשעות העבודה המותרות, נהיגה ברכב שניתנה עליו הודעת איסור שימוש, נהיגה ברכב ללא רישיון נהיגה מתאים, נהיגת נהג חדש ברכב ללא מלווה, נהיגה בשכרות או בהשפעת משקאות משכרים או סמים, עקיפה מסוכנת ועוד.

קצין המשטרה מחויב לקיים הליך של שימוע בפני הנהג לפני שיחליט להשבית את הרכב. אלא שברבים מן המקרים נותן הקצין את הודעת איסור השימוש כדבר שבשגרה, ללא כל נימוק ופירוט, ובידי הנהג והבעלים של הרכב הרשות לפנות לבית המשפט ולבקש לבטל את הודעת ההשבתה.

מעשה שהיה

לאחרונה הובא בפני בית המשפט לתעבורה מקרה שנטען בו נגד נהג חדש, שטרם מלאו לו עשרים ואחת שנים, כי נהג ללא מלווה כהגדרתו בחוק. לפיכך החליט קצין משטרה להשבית את הרכב שהיה שייך לאביו של הנהג למשך שלושים ימים. הקצין נימק את השבתת הרכב כ"עבירה חמורה, עבירה מסוכנת". השימוע התקיים בפני הנהג בלי למסור הודעה לאביו, שהוא כאמור בעל הרכב.

בית המשפט לתעבורה ביקר את ההחלטה, החליט לבטלה, והורה להחזיר את הרכב לבעליו.

”   בית המשפט מצא כי הקצין לא הפעיל שיקול דעת בקביעתו לגבי אורכה של תקופת ההשבתה. ההחלטה לאיזה מניין ימים יש להשבית רכב איננה בינרית, והתוצאה יכולה להיות לא רק אפס ימים או 30 ימים   “

ראשית, ציין בית המשפט, לא נמסרה הודעה לבעל הרכב על הליך השימוע לעניין השבתת הרכב. על פי התקנות, יש למסור לבעלים של הרכב העתק מהודעת איסור השימוש ברכב, אשר ניתנה לנהג שאינו בעל הרכב. המחוקק קבע, כי כאשר נמסרת הודעת איסור שימוש לנהג שאיננו הבעלים, תישלח ההודעה לעניין איסור השימוש לידיו של הבעלים, ובאין למוצאו, תימסר במקום מגוריו או במקום עסקו של הבעלים או לבן משפחתו.

שנית, בית המשפט התייחס לנימוק להשבתת הרכב שרשם הקצין, וקבע כי קצין המשטרה היה צריך לנמק את החלטתו באופן מפורט יותר. כללי המשפט המנהלי מחייבים כי הליך שימוע ייעשה בהתאם לפרמטרים של סבירות, מידתיות והנמקה ראויה. קביעה של "חומרת עבירה" כבסיס להטלת הודעת איסור שימוש למשך 30 ימים איננה מהווה הנמקה מספקת.

”   קצין המשטרה מחויב לקיים הליך של שימוע בפני הנהג לפני שיחליט להשבית את הרכב. אלא שברבים מן המקרים נותן הקצין את הודעת איסור השימוש כדבר שבשגרה, ללא כל נימוק ופירוט   “

בית המשפט הקיש מדיני מעצרים כשציין, כי חומרת עבירה איננה עילה למעצר, ולפיכך חומרה של עבירת תעבורה איננה עילה בלעדית להשבתת רכב. ברי כי כאשר בודד המחוקק מספר עבירות ומיקם אותן בתוספת לפקודת התעבורה, בעשותו זאת אִפשר להשבית את רכבו של עובר העבירות לתקופה שלא תעלה על 30 ימים. מכאן שהעבירות האלו חמורות במידה מספקת כדי להצדיק השבתת הרכב לתקופה זו. על כן ההנמקה העומדת בבסיס החלטתו של קצין המשטרה איננה מספקת, שכן לפיה מדובר בעבירה חמורה, ואולם הדבר ברור שכן ממילא היא מנויה בתוספת המתאימה, ולולא חומרתה, ולולא קביעת המחוקק כי בצידה אפשר להטיל סנקציה של השבתת רכב למשך 30 ימים, הרי שלא היה מתאפשר לקיים שימוע בגינה.

שלישית, בית המשפט מצא כי הקצין לא הפעיל שיקול דעת בקביעתו לגבי אורכה של תקופת ההשבתה, שכן הסמכות היא להשבית עד שלושים ימים. קצין המשטרה ובית המשפט מוסמכים ואף חייבים להפעיל את שיקול דעתם. ההחלטה לאיזה מניין ימים יש להשבית רכב איננה בינרית, והתוצאה יכולה להיות לא רק אפס ימים או 30 ימים. על קצין המשטרה ועל בית המשפט הבוחן את החלטת הקצין לבחון את האפשרויות בין ערכים אלו. הדבר הוא מיסודות כללי המשפט המנהלי, אשר בהתאם לו יש לבחון אפשרויות מידתיות יותר ופוגעניות פחות.

מהנימוקים האלו ובשל נימוקים נוספים החליט בית המשפט לבטל את הודעת איסור השימוש ולהורות על החזרת הרכב לבעליו.

הכותב הינו מומחה למשפט תעבורה sgilad-law.co.il

לפני שנים רבות, בתחילת דרכה של התעבורה במכוניות, לא היו תמרורים או שלטים, והתנועה הייתה מכוונת על ידי שוטרים בעיקר בצמתים המרכזיים. התפתחותה של התנועה בכלי רכב הצריכה את התפתחותם של תמרורים לכיוון התנועה, ואלו הוצבו במקום שוטרי התנועה. כיום מפוזרים התמרורים על עמודים, על הכבישים, על המדרכות ועל עמודי רמזור.

בתקנות התעבורה נקבעה הוראה כללית, ולפיה עובר דרך חייב לקיים את ההוראות הניתנות בתמרור, אך לפי ההגנה שבצד הוראה זו, תהיה זו הגנה טובה לנאשם אם יוכיח שהתמרור הוצב, סומן או נקבע שלא כדין. נקבע סייג נוסף, והוא כי האותות הניתנים על ידי רמזור, למעט אור צהוב מהבהב, יהיו עדיפים על פני כל תמרור הקובע מתן זכות קדימה.

ציית לתמרור

אם כן, התמרורים של היום הם השוטרים של פעם, והציות להם חייב להיות כמעט מוחלט. מדוע כמעט? מכיוון שבמצבים מסוימים, למרות אי הציות לכאורה לאות התמרור, עשוי הנהג לצאת פטור. כך קרה במקרה של נהג שהואשם באי ציות לתמרור "עצור" בכיוון נסיעתו והיה מעורב בתאונת דרכים עם רוכב אופנוע שנסע בדרך החוֹצה.

”   נהג עוצר לפני קו העצירה, מתקדם, עוצר בקו הצומת וממתין שהתנועה שניתנה לה זכות קדימה תפנה את הדרך. או-אז מגיח רכב ופוגע בו באלכסון או נוסע מחוץ לקו התנועה. האם גם במקרים אלו מוטלת האחריות על הנהג?   “

תקנות התעבורה קובעות, כי "נוהג רכב המתקרב לצומת שלפניו מוצב תמרור המציין חובה לעצור, יעצור במקום שיכול לראות את התנועה בדרך החוצה, ואם סומן קו עצירה - לפני קו העצירה, וייתן את זכות הקדימה לרכב אחר המתקרב או הנכנס לצומת מכביש אחר". אם כן, תמרור "עצור" (302) מחייב שתי פעולות מצטברות: האחת לעצור והשנייה לאפשר זכות קדימה לרכב המתקרב לצומת או נכנס אליו.

מהשילוב בין הוראת התמרור לתקנה יוצא כי על נהג המתקרב לצומת, כשבכיוון נסיעתו מוצב תמרור "עצור", לעצור לפני קו העצירה המסומן. אם בעומדו שם הוא יכול לראות את התנועה בדרך החוֹצה, ימלא את הפעולה השנייה בהוראת התמרור וייתן זכות קדימה לרכב המתקרב לצומת או נכנס אליו. על הנהג לעצור בכל מקרה בקו העצירה. אם אין הוא יכול להבחין בתנועה החוצה, ימשיך ויעצור במקום שבו יראה את התנועה החוצה - קו צומת, ואז יבחן את התנועה החוצה וייתן זכות קדימה. כאשר הדרך תהיה פנויה, יחצה את הצומת.

מעשה שהיה

נסיבות המקרה שהוזכר לעיל נדונו בבית המשפט לתעבורה. הנאשם טען כי עצר בקו העצירה (לפני מעבר החצייה), ובהמשך עצר בנקודה שבה היה יכול להבחין במצב התנועה, ובעצירה מלאה, בעת שהתקרב לעברו רוכב האופנוע. רוכב האופנוע שנסע לאט ניסה לעקוף את הנהג, עקף את חזית הרכב ובתוך כך פגע בחלקו האחורי בחלק הקדמי-שמאלי של הרכב ונפל.

בבית המשפט התעורר הספק שמא לא הוכחה מלוא אחריותו-אשמתו של הנאשם לקרות התאונה, במידה הנדרשת בפלילים. לבסוף קבע בית המשפט באופן קטגורי, כי תמרור "עצור" אינו חזות הכול. בית המשפט קבע, כי מסקנת בוחן המשטרה שהמליץ להעמיד לדין את הנהג בשים לב לשני פרמטרים בלבד - קיומו של תמרור "עצור" בכיוונו ושדה ראייה - איננה מספקת. לפי היגיון זה, בכל תאונת דרכים עם תמרור "עצור" בכיוונו של נהג, יש בכך כדי להכריע את הדין ולקבוע אחריותו לקרות התאונה. מובן שלא כך הם פני הדברים.

אכן, תמרור "עצור" מקים שתי חובות מצטברות לנהג, ובתוך כך חובת זהירות מוגברת. בנוסף קיימת עבירה של אחריות קפידה, אך אין הדבר מספיק באשר לקביעת האחריות לתאונה.

”   במצבים מסוימים, למרות אי הציות לכאורה לאות התמרור, עשוי הנהג לצאת פטור. כך קרה במקרה של נהג שהואשם באי ציות לתמרור "עצור" בכיוון נסיעתו והיה מעורב בתאונת דרכים עם רוכב אופנוע שנסע בדרך החוֹצה   “

בית המשפט הביא מספר דוגמאות שבהן לא יכולה לעמוד הקביעה הקטגורית. לדוגמה, נהג עוצר לפני קו העצירה, מתקדם, עוצר בקו הצומת וממתין שהתנועה שניתנה לה זכות קדימה תפנה את הדרך. או-אז מגיח רכב ופוגע בו באלכסון או נוסע מחוץ לקו התנועה. האם גם במקרים אלו מוטלת האחריות על הנהג שבכיוונו תמרור "עצור" באשר לתאונה ולתוצאותיה? בדוגמה אחרת, נהג עצר לפי הוראת התמרור וכבר נכנס לצומת. או-אז רכב שנסע במהירות מעל המותר התנגש בו, עת הנהג כמעט הספיק לחצות את הצומת. מקרה כגון זה מערב לעיתים סוגיה של "חילופי זכויות קדימה".

אכן, בדיקה של קיומו והצבתו של תמרור "עצור", וכן שדה הראייה הרלוונטי, היא אלמנט מהותי והכרחי, אך אינה מספיקה, שכן בכל תאונה ותאונה יש לבדוק את מנח כלי הרכב לאחר התאונה, לתעדו בסקיצה או בתמונות ולבחון את טענות הצדדים, ובכלל זה גורמי הפרעה כגון מטען ומהירות.

הכותב הינו מומחה למשפט תעבורה sgilad-law.co.il

בנהיגה קדימה יש לנהג ראייה פנורמית, ובדרך כלל שדה הראייה שלו פתוח לצדדים, לפיכך הוא יכול לאתר סכנה מתקרבת ולנקוט באמצעי הזהירות המתאימים כדי להימנע מתאונה. שונה הדבר בעת נסיעה לאחור. כאן שדה הראייה מוגבל בהרבה, הנהג צריך לסובב את ראשו לאחור, מבנה רכבו עשוי להגביל את ראייתו ולעתים התנאים הטופוגרפיים בשטח מקשים עליו.

עקב כך נקבע בתקנות התעבורה כי נוהג רכב לא יסיעו אחורנית, אלא אם יש צורך בכך, ובמידת הצורך, ולאחר שנקט הנהג באמצעים הדרושים בנסיבות הקיימות כדי למנוע סיכון או פגיעה, הטרדה או הפרעה.

התקנה מורכבת מכמה ציוויים, שלכל אחד מהם חשיבות בפני עצמו, ויחדיו הם מרכיבים מערכת ציוויים שנהג שאינו עומד בהם עלול לחוב בדין ולעתים אף בחומרת הדין.

ראשית, הכלל הוא האיסור לנהוג לאחור. לכלל הזה ישנם חריגים, שרק בהתקיימם ימלט עצמו הנהג מאימת הדין. הנהיגה לאחור חייבת להיות הכרחית, יש לבצעה רק אם היא נדרשת, ולא מעבר לכך, וזאת לאחר שננקטו האמצעים הדרושים לנהיגה כזו, שיש בהם כדי למנוע סיכון, פגיעה, הטרדה או הפרעה, היינו - האמצעים שיש לנקוט לא נועדו רק למנוע פגיעה או תאונה, אלא גם למנוע סיכון, הטרדה או הפרעה.

”   אם אפשר לבצע את הנסיעה ללא נסיעה לאחור, הרי הנהיגה לאחור תהיה עבירה; אם הנהיגה הייתה מעבר לדרישות ההכרחיות, נהיגה זו היא עבירה; גם אם הנהיגה לאחור הייתה הכרחית ואף במידה הדרושה, אך גרמה הטרדה או הפרעה, היא תיחשב עבירה   “

במילים אחרות, אם אפשר לבצע את הנסיעה ללא נסיעה לאחור, הרי הנהיגה לאחור תהיה עבירה; אם הנהיגה הייתה מעבר לדרישות ההכרחיות בנסיבות העניין, נהיגה זו היא עבירה; גם אם הנהיגה לאחור הייתה הכרחית ואף במידה הדרושה, אך גרמה הטרדה או הפרעה, היא תיחשב עבירה.

מהנעשה בבתי המשפט

בהלכה עתיקת יומין בחן בית המשפט העליון מקרה שבו החנה נהג אוטובוס את האוטובוס ברחוב. הנהג חזר לאוטובוס, הקיפו מכל צדדיו, נכנס והניע. הוא החל לנסוע קדימה, אך אז נאלץ לנסוע לאחור, למרחק של מטר וחצי בערך. בתוך כך פגע בילדה בת שש, שכן לא היה יכול לראותה בשל "שטח מת" ליד הדופן האחורי של האוטובוס, וגרם למותה.

בית המשפט העליון הרשיע את הנהג בגרימת מותה של הילדה, וקבע מה הם נתוני היסוד העיקריים, אשר לפי טיבם יש לגבש את אמצעי הזהירות הדרושים בכל מערכת עובדתית קונקרטית הנוגעת לנסיעה לאחור: הזמן ומקום האירוע, סוג הרכב ושדה הראייה. לשעת היום שבה התרחש המקרה יש השפעה ישירה על היקף התנועה, על אופיה ועל סוג האנשים שצפויים להגיע למקום. מבחינת המקום, חשוב אם המקרה התרחש בתוך אזור מאוכלס או במקום שבו תנועת העוברים והשבים דלילה. להימצאותם הצפויה של אנשים במקום יש השלכה על אמצעי הזהירות שיש לנקוט בהם. אם צפויים לעבור הולכי רגל, יש משמעות לזמן שחלף מעת שנבדקה סביבת הרכב ועד שהחלה תנועתו. ככל שחלף זמן רב יותר, גדל הסיכון שמישהו יופיע בתחום ­שנבדק ושאינו נמצא בשדה הראייה של הנהג. ככל שהרכב גדול וארוך יותר וככל שמבנהו והיעדרם של אמצעי עזר לראייה מגדילים את תחומו של השטח המת ומונעים צפייה רציפה ויעילה על הנעשה מסביב, כך מושפעת הבחירה באמצעי הזהירות הדרושים כדי לקיים את חובותיו של הנהג.

כאשר שדה הראייה מתוך הרכב מוגבל בהגבלות מרובות, על הנהג להשתדל ככל האפשר לא להיכנס למצב שבו יהא עליו להסיע את הרכב לאחור. למשך הזמן שחלף בין בדיקת השטח שמאחורי הרכב לבין הנעת הרכב יש משמעות רבה כאשר בוחנים אם הנהג יכול להטיל יהבו על אותה בדיקה בשעה שהוא מסיע את הרכב לתוך תחום שאין הוא יכול לראות את הנעשה בו.

בית המשפט קבע כי אין מקום לטענה שכל נהג בכל כלי רכב חייב לעולם לבקש עזרתו של אדם נוסף אם הוא מבקש להניע את רכבו במידה כלשהי לאחור. כל מקרה צריך להיבחן לאור נסיבותיו. הקו המנחה העקרוני לעניין זה הוא שנהג המבקש לנסוע לאחור חייב לבדוק סביב הרכב שאין מאחוריו אדם - ובייחוד ילדים - ושאין חפצים או מכשולים אחרים. בעת הנהיגה לאחור מחובתו לכוון מבטו כל העת אל השטח המוביל במישרין לכיוון שאליו נע רכבו, ובמיוחד עליו לתת את הדעת לשטח המת, ואם אינו יכול לראות כלל את הנעשה בשטח אשר אל כיוונו הרכב נע, לא ייצא חובת הזהירות אם לא יבקש ממישהו לכוונו באופן נכון.

”   נהג משאית פרק סחורה בגן אירועים, ולאחר מכן נסע כ-80 מטרים לאחור כדי לחזור לכביש הגישה למקום ובתוך כך פגע בהולכת רגל וגרם למותה. בית המשפט מצא כי יש להרשיע את הנהג לא בגרימת מותה של הולכת הרגל אלא בהריגתה   “

כעבור שלושים שנים נדון בבית המשפט לערעורים פסק דינו של בית המשפט לתעבורה שזיכה נהג אוטובוס שנסע לאחור כ-31 מטרים וגרם למותו של עובר אורח. בית המשפט לערעורים קיבל את ערעור המדינה והרשיע את הנהג בעבירה של גרימת מוות ברשלנות. בין השאר קבע בית המשפט כי בנסיבות של הסעת אוטובוס לאחור בחניון שבו רגילים אנשים להלך, אין מנוס מלהשתמש במכוון שיעמוד מחוץ לאוטובוס ויכוון את נהגו בנסיעה לאחור.

במקרה אחר בחן בית המשפט את התנהגותו של נהג משאית שפרק סחורה בגן אירועים, ולאחר מכן נסע כ-80 מטרים לאחור כדי לחזור לכביש הגישה למקום ובתוך כך פגע בהולכת רגל וגרם למותה. לאחר שבחן את נסיבות המקרה, מצא בית המשפט כי יש להרשיע את הנהג לא בגרימת מותה של הולכת הרגל אלא בהריגתה (בצד עבירת ההריגה נמצא עונש מרבי של עשרים שנות מאסר לעומת שלוש שנות מאסר בעבירה של גרימת מוות ברשלנות). קבע בית המשפט באותו מקרה כי מותה של הולכת הרגל לא היה בלתי נמנע. הנהג התרשל התרשלות רבתי באופן נסיעתו לאחור כשנהג כששדה הראייה שלו מוגבל, ולאורך כשמונים מטרים, במקום שבו נוסעות מכוניות ומסתובבים הולכי רגל. גם אם אין חובה כללית להסתייע במכוון בכל נסיעה לאחור, הרי שבנסיבות הספציפיות של המקרה היה צריך לעשות כן. באופן נהיגתו סטה הנאשם סטייה חמורה מנורמת ההתנהגות הראויה. הנהג ידע את אשר הוא עושה, את חומרת המעשה ואת מסוכנותו. הנהג היה מוּדע לנסיבות, להיעדר יכולתו להבחין בנעשה בתחום השטח המת, לאפשרות כי בני אדם נמצאים שם, וכן ידע היטב את האפשרות של התוצאה הקטלנית, אך נהג בקלות דעת. הוא נמנע מלהיעזר במכוון שיהיה לו לעיניים ונטל סיכון בלתי סביר מתוך תקווה למנוע את התוצאה הקטלנית, אך הנורא מכל קרה. אי לכך הורשע בהריגה.

הנה כי כן, אי הקפדה על הכללים המפורטים בהוראות התקנה עלולה להביא לתוצאה נוראית ולעונש כבד בצדה.

הכותב הינו מומחה למשפט תעבורה sgilad-law.co.il

בתקנה 23 לתקנות התעבורה נקבעה החובה לציית להוראות ולאותות של שוטר, פקח ועובד חברת נתיבי ישראל. זו לשון התקנה: עובר דרך חייב לציית להוראות שנותן שוטר במדים, שוטר שהזדהה בתעודת מינוי, או אדם הנמנה עם הג"א כשהוא בתפקיד רשמי בפועל מטעם משטרת ישראל ובמדים, או שיש עליו סימן זיהוי חיצוני בולט אחר שאושר, או שוטר צבאי במדים או פקח עירוני במדים שהוא עובד רשות מקומית שהוסמך בידי מפקד מחוז או ראש אגף התנועה במשטרת ישראל לאחר שקיבל הכשרה מתאימה (בתקנה זו - פקח עירוני).

במרבית המקרים נקבע כי חובה לציית לעובדי ציבור הלבושים מדים, ואילו לגבי שוטרים נקבע בתקנה כי יש לציית גם לשוטר שאינו לובש מדים, אם הזדהה באמצעות הצגת תעודת שוטר או שיש עליו סימן זיהוי חיצוני בולט אחר שאושר. החרגת השוטרים מהחובה ללבוש מדים מאפשרת למשטרת התנועה לאתר ולאכוף עבירות תנועה באופן סמוי ולהזדהות בהמשך, לאחר שהנהג עבר את העבירה.

בתי המשפט קבעו בעבר, כי אפשר לזהות שוטר גם על פי אור כחול מהבהב על גג הניידת, דרישה לעצור באמצעות מערכת כריזה, שימוש בצופר או סירנה של רכב ביטחון ועוד.

עבירת "אחריות קפידה" והזמנה לדין

עבירה של אי ציות להוראת שוטר, בדומה לרובן המכריע של עבירות התעבורה, היא עבירה מסוג "אחריות קפידה", כלומר עבירה שלא צריך להוכיח בה את היסוד הנפשי של עובר העבירה על החוק, אלא רק את קיומה. לדוגמה, בעבירה של אי ציות להוראת שוטר על התביעה להוכיח כי שוטר נתן הוראה והנהג לא ציית לה, אך היא אינה צריכה להוכיח כי הנהג ידע ששוטר נתן את ההוראה וכי היה עליו לציית לה. שלא כמו מרבית העבירות הפליליות, בעבירות אחריות קפידה על הנהג מוטל הנטל להוכיח כי נהג ללא מחשבה פלילית וללא רשלנות ועשה כל שאפשר כדי למנוע את העבירה.

”   בית המשפט המחוזי קבע כי אף שהשוטר לבש חולצת טריקו כחולה ועליה סמל של משטרת ישראל, החזיק מכשיר קשר ונשק, שעל פיהם סביר כי אפשר היה לזהותו כשוטר, חובת הציות לא הופרה עד שהשוטר ענד את תג השוטר והציג את עצמו כשוטר   “

אם כן, שוטרים יכולים להזדהות באמצעי זיהוי מגוונים, ואילו על ציבור הנהגים מוטלת החובה לזהותם ולהישמע להוראותיהם. השאלה אם היה על נהג מסוים לזהות שוטר מסוים ולהישמע להוראותיו נבחנת רק בדיעבד, על ידי בית המשפט.

במקרים רבים מוגשים כתבי אישום נגד נהגים בגין עבירה של אי ציות לשוטר, והנהג כלל לא ידע שלא ציית להוראה של שוטר. לעתים הוא לא זיהה את השוטר או לא הבין את האות או את ההוראה שנתן השוטר, ובמקרים אחרים הוא חשש או האמין שנותן ההוראה אינו שוטר ולכן לא צריך לציית לו.

עבירה של אי ציות להוראת שוטר היא עבירה מסוג הזמנה לדין, שבגינה לא יירשם דו"ח לתשלום קנס אלא יימסרו לנהג כתב אישום והזמנה להישפט על העבירה בבית המשפט. בתי המשפט רואים בחומרה רבה עבירות של אי ציות להוראות שוטר, שכן מצטיירת בפניהם תמונה של נהג מסוכן לכאורה שאינו מציית לגורמי אכיפת החוק.

כאמור, הנטל להוכיח כי לא נעברה עבירה של אי ציות להוראת שוטר מוטל על הנהג, ולא תמיד יש בידיו הכלים להוכיח את טענתו אל מול טענות השוטרים כי הזדהו בפניו והוא בכל זאת לא ציית להוראותיהם. כדי להתגונן כראוי בפני אישום מסוג זה, מומלץ להיוועץ בעורך דין מיד עם קבלת כתב האישום.

אני רק שאלה

ומה עושים אם לא בטוחים שנותן ההוראה הוא שוטר? שואלים.

פקודת המשטרה קובעת, כי משנדרש שוטר במדים או שאינו במדים להזדהות, עליו לעשות כן תוך ציון שמו והיותו שוטר וכן להציג תעודת מינויו. במקרה מסוים קבע בית המשפט המחוזי כי אף שהשוטר לבש חולצת טריקו כחולה ועליה סמל של משטרת ישראל, החזיק מכשיר קשר ונשק, שעל פיהם סביר כי אפשר היה לזהותו כשוטר, חובת הציות לא הופרה עד שהשוטר ענד את תג השוטר והציג את עצמו כשוטר.

”   במרבית המקרים נקבע כי חובה לציית לעובדי ציבור הלבושים מדים, ואילו לגבי שוטרים נקבע בתקנה כי יש לציית גם לשוטר שאינו לובש מדים, אם הזדהה באמצעות הצגת תעודת שוטר או שיש עליו סימן זיהוי חיצוני בולט אחר שאושר   “

ומה עושים כשלא בטוחים שנותן ההוראה הוא שוטר וחוששים שהוא מפגע או עבריין שהתחפש לשוטר? במקרים כאלה, אם השוטר מכוון את התנועה ונותן הוראות בניגוד לתמרור, לא נשקפת כל סכנה אם הנהג יציית להוראות השוטר, אבל אם מדובר במקום חשוך, המרוחק מבני אדם, וקיים חשש שהאדם אינו שוטר אלא מתחזה, כדאי להתרחק מעט מהמקום, לצלצל למוקד המשטרתי ולקבל ממנו הנחיות.

חובת הציות

האם חייבים לציית לכל הוראה שנותן השוטר?

תקנה 23 מצויה בפרק השני של תקנות התעבורה הדן ב"התנהגות בדרך". הפירוש שניתן לחובת הציות להוראות שוטר נוגע רק להוראות שוטר שנועדו להסדיר את התנועה. נקבע כי תקנה 23 אינה מיועדת לעניינים שמחוץ לכללי הדרך, לתנועה בה או לבטיחותה. כך, דרך משל, אפשר להכניס לגדר התקנה האמורה אותות הנוגדים תמרורים או הוראה כללית שמסדירה את התנועה בדרך, אך התקנה אינה יכולה להיות תקפה לגבי הוראות שלא נועדו להכווין את התנועה ולהסדירה.

הכותב הינו מומחה למשפט תעבורה sgilad-law.co.il

ברבים מכתבי האישום המוגשים בגין מעורבות הנאשם בתאונת דרכים, מופיעה הוראת חיקוק כלשהי המתארת את מצבו הנפשי של הנאשם ברגעים שלפני התאונה.

הוראת חיקוק אחת מייחסת לנאשם נהיגה בקלות ראש או נהיגה ברשלנות. נוסח פקודת התעבורה, סעיף 62(2) קובע, כי נוהג רכב בדרך בקלות ראש, או ברשלנות, או במהירות שיש בה בנסיבות המקרה סכנה לציבור, אף אם היא פחותה מן המהירות המקסימלית שנקבעה, דינו שנתיים מאסר או קנס. לצד עבירה זו קיימת הוראה בפקודת התעבורה המחייבת את בית המשפט לפסול את הנאשם, אם הרשיעו, בין השאר בעונש פסילה בפועל של רישיונו לתקופה שלא תפחת משלושה חודשים.

”   בית המשפט לתעבורה קבע, כי במצבים שבהם נסיבות התאונה הן כאלו שהנהג נקט כמעט בכל האמצעים כדי להימנע מתאונה, או שנהג לאט ובזהירות ומדובר בחוסר תשומת לב שאינו מגיע לקלות ראש, ראוי להשתמש בתקנה 21(ג) לתקנות התעבורה, ולא בחלופה המחמירה שבסעיף 62(2) לפקודה   “

הוראת חיקוק אחרת מייחסת לנאשם נהיגה בחוסר זהירות. תקנה 21(ג) לתקנות התעבורה קובעת, כי לא ינהג אדם רכב בקלות ראש, או בלא זהירות, או ללא תשומת לב מספקת בהתחשב בכל הנסיבות, ובין השאר בסוג הרכב, במטענו, בשיטת בלמיו ומצבם, באפשרות של עצירה נוחה ובטוחה והבחנה בתמרורים, באותות שוטרים, בתנועת עוברי דרך ובכל עצם הנמצא על פני הדרך או סמוך לה ובמצב הדרך. לצד עבירה זו לא נקבע עונש מזערי כלשהו. היא נחשבת עבירה "קלה יותר" מזו המוזכרת לעיל, וגם הענישה המיוחסת לעבירה זו מקלה.

שיקול הדעת באיזו הוראת חיקוק יואשם נהג הנאשם בגרימת תאונת דרכים, לעולם נתון לנציג התביעה החתום על כתב האישום. לבית המשפט נתון שיקול הדעת לקבוע אם העבירה שנעברה היא מסוג קלות דעת או מסוג רשלנות, ובכך לחלוק על קביעתה של התביעה.

מעשה שהיה

בפסק דין שניתן לאחרונה על ידי בית המשפט לתעבורה, מבהיר זה את הקריטריונים לקביעת סעיף האישום שיש להשתמש בו בכל כתב אישום. במקרה זה מדובר בנהג של אוטובוס ציבורי, אשר על פי הנטען בכתב האישום איבד את השליטה על רכבו ללא סיבה סבירה, סטה ימינה והתנגש ברכב שחנה בצד ימין של הדרך. כתוצאה נדחף הרכב הנפגע ונגרם נזק לרכבים נוספים אשר חנו בצד הדרך.

ההגנה טענה בפני בית המשפט, כי סטייתו של הנהג נגרמה מאובדן הכרה רגעי, ולפיכך היה על המאשימה לייחס לו נהיגה בלתי זהירה ולא נהיגה רשלנית. בית המשפט, כדי להכריע בסוגיה, קבע את הקריטריון, ולפיו כדי להרשיע נהג בעבירה של נהיגה רשלנית על פי סעיף 62(2) לפקודת התעבורה, על התביעה להוכיח קיומו של יסוד נפשי, קרי פזיזות או מעש רשלני רבתי, המגיע עד קלות דעת, וזאת להבדיל מנהיגה בחוסר זהירות, על פי תקנה 21 (ג) לתקנות התעבורה, אשר אינה דורשת כתנאי להרשעה הוכחת יסוד נפשי כלשהו, אלא רשלנות בלבד.

בית המשפט קבע, כי סעיף הרשלנות מיועד למקרים שבהם קיימת חומרה יתרה במעשה הנאשם, שעשויה להתבטא ברמה גבוהה יותר של מחשבה פלילית או בנסיבות עובדתיות חמורות יותר. בפסיקת בתי המשפט נקבע, כי אין להשתמש בסעיף החמור כמעין סעיף "סל" שרירותי, וכי אם התביעה מוצאת לנכון לייחס לנאשם סעיף זה, עליה לציין בפירוש בכתב האישום מהי אותה חומרה יתרה.

באותו מקרה טען הנאשם כי סטה מנתיב נסיעתו עקב "בלק אאוט", "מסך שחור", אשר הופיע מול עיניו ונמשך, לטענתו, מספר שניות. בית המשפט קיבל את הטענה וקבע, כי במקרה כזה אין מדובר ביסוד נפשי או עובדתי חמור מצד האשם, המצדיק הוספת סעיף רשלני על פי סעיף 62(2) לפקודת התעבורה. שונה היה הדבר, כך לדידו של בית המשפט, לו סטה הנהג מנתיב נסיעתו כתוצאה מעייפות ואי תשומת לב מספקת לדרך ולתנאיה, או דיבר בטלפון הסלולרי ללא דיבורית ובשל כך נגרמה הסטייה, או בכוונה תחילה סטה מנתיב הנסיעה (למשל כדי לחמוק מניידת משטרה הרודפת אחריו). כמו כן לא מדובר בנהג שסבל ממגבלה רפואית הידועה לו ולמרות זאת נהג וסיכן אחרים. אי לכך, החליט בית המשפט, יש לייחס לנהג חוסר זהירות בלבד, ובהתאם לכך גם להקל בדינו.

”   שיקול הדעת באיזו הוראת חיקוק יואשם נהג הנאשם בגרימת תאונת דרכים, לעולם נתון לנציג התביעה החתום על כתב האישום. לבית המשפט נתון שיקול הדעת לקבוע אם העבירה שנעברה היא מסוג קלות דעת או רשלנות, ובכך לחלוק על קביעתה של התביעה   “

בעניין אחר קבע בית המשפט לתעבורה, כי במצבים שבהם נסיבות התאונה הן כאלו שהנהג נקט כמעט בכל האמצעים כדי להימנע מתאונה, או שנהג לאט ובזהירות ומדובר בחוסר תשומת לב שאינו מגיע לקלות ראש, ראוי להשתמש בתקנה 21(ג) לתקנות התעבורה, ולא בחלופה המחמירה שבסעיף 62(2) לפקודה.

אומר בית המשפט: בלי לקבוע מסמרות בדבר כי בתאונת דרכים, בנסיבות של שכרות או מהירות או עקיפה מסוכנת/קו הפרדה או אי ציות לאור אדום או תמרור עצור, נראה כי הסעיף המכריע הוא נהיגה בקלות ראש בהתאם לסעיף 62(2) לפקודה. במצבי ביניים, כשמדובר בנהיגה אטית וזהירה ובתשומת לב חלקית, הרכיב המכריע יהא אי זהירות, ובתוך כך תקנה 21(ג) לתקנות התעבורה תשלוט בכיפה.

הכותב הינו מומחה למשפט תעבורה sgilad-law.co.il

אין זה סוד כי התחרות בתחום עבודתם של משרדי קציני הבטיחות העצמאיים רבה וקשה היא. יש שיאמרו שהתחרות פרועה ממש. השירות שאותו נדרשים לתת קציני הבטיחות העצמאיים נעשה קשה יותר ויותר, והחובות המוטלות עליהם מתרבות והולכות, ומנגד יורדת התמורה עבור שירות תובעני זה.

קציני בטיחות בתעבורה המועסקים במשרדים העצמאיים אינם מוחתמים בדרך כלל על תנאי הגבלת תחרות במהלך עבודתם במשרד, באופן שיגביל את עיסוקם עם סיום עבודתם. קציני הבטיחות נמצאים מטבע הדברים במגע יום יומי עם לקוחות המשרד, מכירים בדרך זו את "רשימת הלקוחות", ובמקרים רבים אף את התעריפים הניתנים להם. גם בכך יש כדי להשליך על דרך התחרות.