מגה משפט

בתי המשפט קבעו בשורה ארוכה של פסקי דין, כי מעבר החצייה הוא ממלכתו של הולך הרגל ועל הנוהג המתקרב אליו לנהוג במשנה זהירות. הוראות תקנות התעבורה קובעות בין השאר, כי נוהג רכב חייב להאט את מהירות הנסיעה, ובמידת הצורך אף לעצור את רכבו, בכל מקרה שצפויה בו סכנה לעוברי דרך או לרכוש, לרבות רכבו הוא, ובמיוחד בהתקרבו למעבר חצייה. עוד קובעות התקנות, כי נהג המתקרב למעבר חצייה והולכי רגל חוצים בו, חייב לאפשר להם להשלים את החצייה בבטחה, ואם יש צורך בכך לעצור את רכבו.

הפסיקה הרחיבה את שטח "הממלכה" של הולך הרגל מעבר למעבר החצייה גם לשטח הסמוך לו. מתחם זה משתנה ממקרה למקרה בהתאם לנסיבות. נקבע בפסיקה כי על נהג המתקרב למעבר חצייה ליתן דעתו לכך, אם יש מי אשר מתכוון לחצות את הכביש במעבר החצייה, ואם כן עליו להתאים את מהירות נהיגתו. כדי לכבד את זכות הקדימה של הולך הרגל במעבר חצייה, עליו לצפות שהלה ינסה לחצות את הכביש, שאולי לא יהיה ער לרכבו המתקרב, אולי ייטול על עצמו סיכון של חצייה על אף התקרבות הרכב, ואולי יסמוך על כך שהרכב יכבד את זכות הקדימה שלו. עליו להתחשב גם באפשרות של התנהגות רשלנית מצִדו של הולך הרגל. במילים אחרות, על הנוהג לחשוב על כל אפשרות בהתקרבו למעבר החצייה, גם אם היא אפשרות רחוקה ובלתי סבירה, ולנקוט בכל אמצעי זהירות שמא יפגע בהולך הרגל.

לעתים ניתן לייחס לנהג יתר רשלנות, למשל כאשר הוא מכיר את מקום התאונה ויודע על קיומו של מעבר חצייה, אך למרות זאת נמנע מלנקוט באמצעי הזהירות הדרושים. כך קרה במקרה שהגיע לבית המשפט כאשר הנהג היה תושב השכונה אשר בה אירעה התאונה. הנהג ידע על קיומו של מעבר החצייה והיה ער לאפשרות כי יימצאו בו הולכי רגל. חרף כל אלה, במקום להקדים ולנקוט באמצעי זהירות כדי לקדם את פני הסכנה, נמצא נוהג במהירות של למעלה מ-100 קמ"ש, ולא האט גם כאשר התקרב למעבר החצייה. היה עליו לעשות כן הן מכוח ההיגיון והשכל הישר הן מכוח מצוותן של תקנות התעבורה. לכן הורשע ודינו נגזר במלוא חומרת הדין.

ויכוח ישן נושן ניטש בין העוסקים באכיפת חוקי התנועה: האם מהירות היא גורם ממשי לתאונות דרכים? במשטרה סבורים כי אכן כן, ולכן השקיעו מאמצים רבים באכיפת המהירות המותרת. לשם כך הוכנסו לשירות המשטרה, בשנים עברו, מכשירי מדידה שונים, אך עם הזמן הועלה ספק לגבי אמינותם.

בעבר נדרשו בתי המשפט לשאלת אמינותם של מכשירי מדידה שונים הנמצאים בידי המשטרה, ולגבי חלקם הותנו תנאי הפעלה. כך נקבע לגבי מכשיר מדידת מהירות באמצעות קרן לייזר: טווח המדידה המרבי שלו יהיה 300 מטרים כל עוד לא הוצב על חצובה, במדידת לילה הרכב הנמדד יהיה יחיד ומהמהירות הנמדדת יקוזזו חמישה קמ"ש. עוד נקבע כי יש להוכיח בדיקת תקינות של המכשיר בתחילת המשמרת ובסופה.

לרשות המשטרה מכשירים נוספים למדידת מהירות, ובהם מד מהירות אלקטרוני לרכב, מולטנובה 6F, המוצב בתוך הרכב או על גבי חצובה מחוץ לניידת, ואשר ניתן להפעילו ידנית או אוטומטית. בעזרת סרט צילום המכשיר מצלם את כלי הרכב שנסעו במהירות העולה על מהירות הסף. בצדי הדרכים מוצבים על גבי עמודים מכשירים דומים מסוג מולטנובה 6FA, הם פועלים עשרים וארבע שעות ביממה, אך פעולתם מוגבלת מבחינת הסרט שהם יכולים להכיל טרם החלפתו באחר.

עבירות מסווגות בחוק לפי חומרת העונש שנקבע בצדן. כך, עבירת הפשע נחשבת לעבירה שהעונש בצדה נקבע לתקופת מאסר העולה על שלוש שנים, עונש המאסר שנקבע בצדה של עבירת העוון עולה על שלושה חודשים אך אינו עולה על שלוש שנים, ואילו עונש המאסר על עבירת החטא אינו עולה על שלושה חודשים ואם העונש הוא קנס בלבד, שיעורו לא יעלה על שיעור הקנס שניתן להטיל בשל עבירה שעונשה הוא קנס שלא נקבע לו סכום.

בצד עבירות אלו נקבעו בחוק תקופות התיישנות, שמעבר להן לא ניתן להעמיד אדם לדין בגינן. בעבירה שדינה מוות או מאסר עולם תקופת ההתיישנות היא עשרים שנה, בפשע - תקופה של עשר שנים, בעבירה מסוג עוון ההתיישנות חלה לאחר חמש שנים ואילו בעבירת חטא ההתיישנות בת שנה אחת.

בחוק נקבעו סייגים לתקופת ההתיישנות של עבירות, כך שבעבירת רצח ובעבירה של ניסיון לרצח או קשירת קשר לביצוע רצח לא תחול התיישנות. כן נקבע כי בפשע או בעוון אשר במהלך תקופות ההתיישנות נערכה לגביהם חקירה על פי חיקוק או הוגש כתב אישום או התקיים הליך מטעם בית המשפט, יתחיל מניין התקופות מיום ההליך האחרון בחקירה או מיום הגשת כתב האישום או מיום ההליך האחרון מטעם בית המשפט, הכל לפי המאוחר.

בניסיונותיו של המחוקק להילחם בתאונות הדרכים באמצעות חקיקה מחמירה, לא בחל המחוקק לחוקק חוקים הפוגעים פגיעה של ממש בזכויות אחרות של אנשים, ובהם זכות הקניין או חוקים הפוגעים בעקרונות המשפט, כגון בחזקה כי אדם חף מפשע עד שתוכח אשמתו.

בשנת 1997 חוקק המחוקק תיקון לפקודת התעבורה, ובו העניק סמכות לשוטר לתת לנהג הודעה האוסרת על שימוש ברכב לתקופה של 30 יום. מדובר על רכב שבוצעה בו עבירה של נשיאת מטען החורג ברבע מהמשקל המרבי המותר באותו כלי רכב. במשך השנים הרחיב המחוקק את סמכויות השוטר לגבי מתן הודעה על איסור שימוש ברכב (החרמת רכב) ויצר רשימת עבירות ארוכה.

המשפט הפלילי קובע עונשים מרביים אותם יכולים בתי המשפט להטיל על נאשמים שהורשעו בעבירות שונות. החוק גם קובע, כי בית המשפט שהרשיע אדם בשל עבירה, רשאי להטיל עליו כל עונש אשר אינו עולה על העונש שנקבע בדין לאותה עבירה. ככל שהדבר נוגע לחוקי התעבורה, הִרבה המחוקק לקבוע עונשי מינימום, ובכך גם צמצם את שיקול דעתו של בית המשפט בבואו להעניש מורשע תעבורה.

הליכי החקיקה במדינת ישראל בדרך כלל ארוכים ומפותלים, והצעת חוק עוברת שלבים ומשוכות רבים עד להפיכתה לחוק של ממש. ההוראות הכלולות ברבים מהחוקים הן כלליות ומנחות, וזקוקות לפירוט של ההוראה ולירידה לשורשה.

במספר חוקים רב מסמיך המחוקק את מחוקק המשנה, שהוא בדרך כלל השר הממונה על אותו חוק, להתקין תקנות. התקנות נחשבות כחיקוק משני והן למעשה הוראות חוק שלא נחקקו על-ידי הכנסת אלא על-ידי השר הממונה במטרה לרדת לשורשה של הוראת החוק המסמיך ולפרט פירוט יתר את האיסורים שבהן דן החוק המסמיך. הליך זה אמור להיות קצר יותר ולספק מענה מהיר יותר לצורך המתהווה מאשר חקיקת חוק.

כשאדם שותה משקה אלכוהולי או נוטל סמים טרם נהיגתו, הוא צפוי לעונשים חמורים הקבועים בחוק אם ייתפס על-ידי שוטר. החוק קובע, כי אדם הנוהג כשהוא שיכור, דינו יהיה, נוסף לכל עונש אחר, פסילת רשיון הנהיגה למשך שנתיים לפחות. לעומתו, כאשר אדם הורשע בבית משפט בנהיגה תחת השפעת סמים או אלכוהול אך לא הורשע בנהיגה בשכרות, העונש המזערי הקבוע בחוק הוא פסילת רשיון הנהיגה לתקופה של שלושה חודשים.