מגה משפט

פקודת התעבורה קובעת, כי כאשר נעשתה עבירת תעבורה ברכב רואים בבעל הרכב מי שנהג ברכב באותה שעה או מי שהעמידו או החנה אותו במקום שהעמדתו או חנייתו אסורות על פי חיקוק, לפי העניין, זולת אם הוכיח מי נהג ברכב, העמידו או החנהו כאמור, או אם הוכיח למי מסר את החזקה ברכב או הוכיח שהרכב נלקח ממנו בלי ידיעתו ובלי הסכמתו. אם הוכיח בעל הרכב למי מסר את החזקה ברכב, תחול החזקה האמורה על המחזיק. הוכיח המחזיק כי מסר את החזקה ברכב לאדם אחר, תחול החזקה האמורה על אותו אדם.

נשאלות השאלות: האם אחריות זו היא אחריות מוחלטת? ואם לא הוכיח בעל הרכב מי נהג ברכבו - לעולם יורשע הוא עצמו בביצוע העבירה?

בתי המשפט התחבטו בשאלה זו רבות. האפשר להרשיע אדם בעבירה שנעברה באמצעות רכב שרשום בשמו כאשר לבית המשפט אין ספק שאותו אדם לא נהג ברכב? בתי המשפט נאלצו להרשיע במקרים רבים בעלים של רכב כשהיה ברור כי לא הם נהגו, אך הם כשלו להוכיח בפני בית המשפט מי החזיק ברכב בפועל. כך הורשעה נאשמת שהוכיחה כי ביום ביצוע העבירה שהתה בחו"ל, וכן הורשע נהג שהוכיח כי מי שנהג ברכבו בעת ביצוע העבירה היה אישה.

תוכח אשמתו של אחר

לא מעט תמיהה עוררה הוראת חוק זו, ולא פעם אחת קמו פרשנים משפטיים שתהו אם אין זה עקרון ראשון ואחרון שיש לזכות נאשם אם לא ביצע את ההתנהגות המיוחסת לו בכתב האישום. האם נאשם חף מפשע חייב להוכיח את אשמתו של אחר בטרם יזוכה? האין תכליתו הראשונה של הדין הפלילי כולו למצוא ולהרשיע את האשמים? האם תיתכן אי פעם פרשנות תכליתית בפלילים המובילה ביודעין להרשעת החפים מפשע דווקא?

”   הפעולות הטכניות בנהיגה, בדיקת השטח וקבלת ההחלטות, נעשות באופן רגיל על ידי מי שאוחז בהגה, אולם במקרה הנוכחי התפצלו הפעולות בין שני יושבי הרכב. הנאשם טען כי המנוח הוא שנהג, וכי הוא רק ישב לצדו, נתן את הוראות הנהיגה ובחן את תנאי השטח. אי לכך הוא נמצא אשם בעבירת הריגה ובאחריות לתאונה   “

המסקנה המתבקשת היא כי אחריותו של בית המשפט אינה לדאוג לכך ש"מישהו ייתן את הדין" אלא לשמירה על החוק ועל עקרונות היסוד של המשפט, להרשיע את מי שאשמתו הוכחה כדין ובמידה הנדרשת, וכן להיזהר מאוד מלהרשיע את מי שאשמתו לא הוכחה כדין ובמידה הנדרשת. ואולם בתי המשפט חזרו והרשיעו בעלים של רכב אך ורק מכוח "חזקת הבעלות". הם קבעו כי רכבו של אדם הוא רכושו הפרטי, ולכן הדעת נותנת כי לרוב הוא יודע מי נהג ברכבו ולכל הפחות למי מסר את החזקה בו, ומשכך דומה כי אין כל קושי בסתירת החזקה.

לדידו של בית המשפט, לעתים מעביר בעל הרכב את החזקה ברכב לבני משפחתו ולחבריו ומתיר להם לנהוג בו, ואלה מבצעים עבירות במהלך הנהיגה. בעל רכב המקבל לידיו את הדוח או האישום מבקש לגונן על הקרובים לו. לפיכך הוא מסרב להצביע עליהם כמי שנהגו ברכב או קיבלו לידיהם את החזקה בו. הוא מצליח להוכיח בנקל כי לא הוא שנהג ברכב, אך מתקשה עד מאוד לאתר את הנהג או מקבל החזקה ברכב.

בתי המשפט הדגישו, כי אדם לא יכול לטעון מצד אחד כי לא הוא נהג ומצד שני כי אינו יודע מי נהג ברכב. אין זה ראוי שיאחז בחבל משני קצותיו ואין לתת לכך יד.

זהות מבצע העבירה ידועה על פי רוב לבעל הרכב. עליו לקחת אחריות על רכבו ולהקפיד על זהות הנוהגים בו. עליו לדעת כי אם יבוצעו עבירות תעבורה באמצעות רכבו, יישא באחריות לכך ולא יוכל להיבנות מהטענה לבדה כי לא הוא שנהג ברכב.

סדקים בחזקת בעלות

ואולם גם חזקה כה עוצמתית ניתנת לערעור במקרים נדירים.

נהג הואשם בעבירות תעבורה חמורות, אך טען כי לא הוא נהג אלא הואשם בשל חזקת הבעלות. כבוד השופט מישאל חשין קבע בפסק הדין כי פסיקת בתי המשפט, שנתנה פירוש מרחיב לחזקה, באופן שתחול על כל עבירות התעבורה לסוגיהן, עסקה בעבירות תעבורה "קלאסיות". לפיכך לא בהכרח אפשר להסיק מפסיקה זו על היקפה המדויק של החזקה ועל תחולתה בעבירות תעבורה שהיסוד הפלילי בהן הוא משמעותי, דוגמת עבירה של "הפקרה אחרי פגיעה". לטעמו של כבוד השופט חשין, יש מקום לבחון את היקפה ותחולתה של חזקה זו גם לאור חוקי היסוד שנחקקו לאחר קביעתה של חזקה זו. הרשעתו של אדם בדין פלילי או מעין פלילי, אך משום שייכשל במציאת האדם שנהג ברכב בעת ביצוע העבירה, אף במקרה בו יוכיח אותו אדם - באופן פוזיטיבי - שלא הוא עבר את העבירה, מביאה לתוצאה קשה של הרשעת אדם בלי שמתקיימים בו היסוד העובדתי והיסוד הנפשי של העבירה, ובניגוד לעקרונות היסוד של דיני העונשין. ככזו, מעוררת היא שאלה חוקתית הראויה לדיון.

לאור פסיקתו זו של בית המשפט העליון, נבקעו סדקים בעוצמתה של החזקה האמורה. יש שקבעו כי לאור זאת יש לסייג את תחולת החזקה במסורה, וזאת רק כאשר הוכיח הנאשם כי לא נהג ברכב, כי אין הוא יודע מי נהג בו וכי אין באפשרותו לאתרו. וגם זו רק בעבירות קשות שמתבקש בהן יסוד נפשי ברור כגון הפקרה, מעורבות בתאונת דרכים קשה וכן הלאה.

מעשה שהיה

שימוש בפרשנות זו נעשה במסורה ולעתים נדירות בלבד. גם בעבירות קשות וחמורות, שיש בהן ספק רב באשר לזהות הנהג, נטו בתי המשפט ללכת בדרכה של הוראת החיקוק המטילה אחריות על בעל הרכב.

”   בתי המשפט נאלצו להרשיע במקרים רבים בעלים של רכב כשהיה ברור כי לא הם נהגו, אך הם כשלו להוכיח בפני בית המשפט מי החזיק ברכב בפועל. כך הורשעה נאשמת שהוכיחה כי ביום ביצוע העבירה שהתה בחו"ל, וכן הורשע נהג שהוכיח כי מי שנהג ברכבו בעת ביצוע העבירה היה אישה   “

כך קרה גם במקרה שבו נאשם הרכיב בעצמו רכב מאולתר המכונה "באגי" ולטענת התביעה נהג ברכב כשלצדו המנוח שנהרג בסופו של דבר עקב תאונת דרכים שבה היה מעורב הרכב. הנאשם טען כי המנוח הוא שנהג, וכי הוא רק ישב לצדו, נתן את הוראות הנהיגה ובחן את תנאי השטח. בית המשפט קבע כי גם מי שאינו נהג יכול להימצא אחראי לעבירת המתה.

פעולת הנהיגה כרוכה הן בהפעלה טכנית של הרכב (לחיצה על הבלמים או דוושת הגז, כיוון ההגה וכיוצא באלה) והן בבדיקת השטח וקבלת החלטות בהתאם. הפעולות הטכניות, הבדיקה וההחלטה, נעשות באופן רגיל על ידי מי שאוחז בהגה, אולם במקרה הנוכחי התפצלו הפעולות בין שני יושבי הרכב: הנאשם נטל על עצמו את התפקידים של בדיקת השטח, הסקת המסקנות האופרטיביות והנחיית האוחז בהגה. כפי שתיאר הנאשם, הוא זה שבחן את תנאי השטח והורה למנוח לנסוע טרם התאונה. אי לכך הוא נמצא אשם בעבירת ההריגה ובאחריות לתאונה.

* מומחה בדיני תעבורה ומשמש יו"ר ועדת התעבורה של לשכת עורכי הדין

המשפט "דבר דבור על אופניו" אינו מתייחס לאופניים ככלי רכב אלא משמעו שכל דבר וכל פרט ערוכים כסדרם. באשר לטיעון טענות, הכוונה היא להגשת טיעון מסודר והגיוני, הבנוי באופן ברור ומשכנע.

באופן כזה ערך בית המשפט לתעבורה בתל אביב את נימוקיו כשהחליט להרשיע רוכב אופניים שכתב אישום הוגש נגדו בגין אי ציות לאור אדום ונהיגה בקלות ראש תוך גרימת חבלה. לפי הנטען, הנאשם רכב על אופניים בקלות ראש כאשר נכנס לצומת בעת שהרמזור בכיוון נסיעתו הורה אדום וסטה שמאלה לתוך המסלול הנגדי וחסם את דרכו של רכב שהיה באותו מקום. כתוצאה מהתאונה נחבל הנאשם ושני הרכבים ניזוקו.

הנאשם העלה טענה משפטית לפיה אופניים אינם מוגדרים ככלי רכב, ולפיכך אפשר להרשיעו באי ציות לאור אדום אך יש לזַכותו מהעבירה של נהיגת רכב בקלות ראש. לגרסתו משול רוכב אופניים לעובר דרך, ולפיכך אפשר להרשיעו בתקנות התעבורה החלות על רוכב אופניים, אך לא בכל הוראת חיקוק שעניינה רכב.

בית המשפט דחה טענה זו וקבע, כי בהגדרת "רכב" בפקודת התעבורה נאמר במפורש כי הוא כולל אופניים ותלת אופן, אך אינו כולל רכב ששר התחבורה פטר אותו בצו מהוראות הפקודה, כולן או מקצתן. אי לכך אופניים הם בהחלט "רכב" כהגדרת הפקודה.

יש רכב ויש רכב

ואולם יש להבחין בין רכב לבין רכב מנועי. אופניים אינם מוגדרים רכב מנועי ולפיכך הוראות הפקודה והתקנות אשר עניינן רכב מנועי אינן חלות עליהם. אי לכך פטוּר רוכב אופניים מחובת רישיון נהיגה ברוכבו על אופניו וגם אופניו פטורים מחובת רישיון.

”   המחוקק אף העניק סמכות מעשית לשוטר, וכשזה מוצא כי הופרו תקנות התעבורה בנוגע לאופניים, הוא רשאי להוציא את האוויר מהגלגלים ואת שסתומי האוויר כדי למנוע המשך הרכיבה   “

ישנן הוראות חוק שמהן פטור רוכב האופניים כגון החובה לרכוב במהירות המותרת בהתאם לסוג הדרך (דרך עירונית, בין עירונית מהירה). החובה הקובעת כי יש לנהוג במהירות סבירה בהתחשב בכל הנסיבות ובתנאי הדרך והתנועה בה חלה על נהיגה ברכב ולכן גם על אופניים.

בית המשפט מצא כי ישנן הוראות בתקנות התעבורה שהתייחסו במפורש לרוכב אופניים. כזו היא התקנה שבה הוחרגו אופניים במפורש מהמונח רכב, ונאמר כי רוכב אופניים יאותת על כוונתו לפנות ימינה על ידי הרמת הזרוע הימנית ולא על ידי שימוש במערכת איתות. כזו היא גם ההוראה הקובעת כי לא ייסע אדם ברכב - פרט לאופנוע, לתלת אופן ולאופניים - אלא כשגופו כולו בפנים הרכב ובמצב המבטיח את שלומו.

לדידו של בית המשפט קיימות בתקנות התעבורה הוראות בטיחותיות שהגיונן מלמד שהן חלות על רוכב אופניים, ובהן התקנה האוסרת על נהיגה לא זהירה ברכב או ללא תשומת לב מספקת בהתחשב בכל הנסיבות, התקנה הקובעת במפורש כי "נוהג רכב חייב להחזיק בידיו את ההגה או הכידון כל עוד הרכב בתנועה", וכן התקנה הקובעת כי לא ינהג אדם רכב בכל קטע של כביש חד סטרי בכיוון ההפוך לכיוון המותר באותו כביש.

”   הנאשם טען שאופניים אינם מוגדרים ככלי רכב, ולפיכך אפשר להרשיעו באי ציות לאור אדום אך יש לזַכותו מהעבירה של נהיגת רכב בקלות ראש. לגרסתו משול רוכב אופניים לעובר דרך, ולפיכך אפשר להרשיעו בתקנות התעבורה החלות על רוכב אופניים, אך לא בכל הוראת חיקוק שעניינה רכב   “

לאור הקביעה כי אפשר להרשיע רוכב אופניים בעבירות תעבורה שבצדן עונשי פסילה, נשאלה השאלה אם מי שפסול מנהיגה רשאי לרכוב על אופניים. על כך ענה בית המשפט בחיוב, שכן לפי פקודת התעבורה לא נדרש רישיון נהיגה כדי לרכוב על אופניים.

חוקי הרוכבים

עינינו הרואות כי המחוקק התייחס לאופניים כאל כלי רכב הנמצא בשימוש בכבישי ישראל וככזה חוקקו לרוכביו חיקוקים שונים שנועדו לשמור על הרוכב ועל המשתמשים האחרים בדרך. כך נקבע כי על רוכב אופניים להשתמש בצדו הימני הקיצוני של הכביש גם אם מדובר בנתיב שנועד לתחבורה ציבורית בלבד. כן נאסרה הרכיבה על אופניים שאינם במצב תקין ונאסר על הרוכב להרכיב אדם נוסף (למעט ילד עד גיל 8 על מושב נפרד) אלא אם האופניים נועדו להרכבת מספר אנשים, ואף הוטל איסור על אדם לרכוב על אופניים הנהוגים בידי אחר אלא אם הם נועדו לכך בדומה לרכב. המחוקק הורה לרוכב האופניים לשמור על מרחק בלימה מהרכב שלפניו ואוסר עליו לרכוב על המדרכה.

כדי למנוע פגיעה ברוכבי אופניים בזמן תאורה חִייב המחוקק את רוכב האופניים להתקין בקדמת האופניים פנס המאיר למרחק של 150 מטר לפחות, להתקין פנס קבוע המפיץ אור אדום לאחור ולהתקין מחזירי אור בדוושות האופניים. המחוקק אף העניק סמכות מעשית לשוטר, וכשזה מוצא כי הופרו תקנות התעבורה בנוגע לאופניים, הוא רשאי להוציא את האוויר מהגלגלים ואת שסתומי האוויר כדי למנוע המשך הרכיבה.

קטנה לסיום

בית המשפט לתעבורה דחה לאחרונה טענה של רוכבת אופניים שהתפרצה לכביש עם אופניה ונפגעה ממשאית, כי קיימת לכאורה חובה מוגברת על נהגי הרכב. בית המשפט שאל אם ייתכן כי כל פעם שרוכב אופניים או הולך רגל יפתיע נהג רכב, לעולם יואשם נהג הרכב בקרות התאונה, וענה על כך בשלילה: "על הולכי רגל ורוכבי אופניים לקחת אחריות על מעשיהם ולהיזהר בכביש בדיוק כמו שאר המשתמשים בו. לא ניתן לקבל גישה כי רק לנהגי רכב אחריות לקרות תאונות בדרכים".

הכותב מתמחה בדיני תעבורה ובייצוג בתחום התחבורה הציבורית, יו"ר ועדת התעבורה של לשכת עורכי הדין

על נוהג ברכב, כמו נוהג באופנוע, מוטלות חובות רבות המפורטות בפקודת התעבורה ובתקנות התעבורה. רוב החובות האלו קשורות לאופן נהיגתו של הנהג ולשמירה על בטיחות המשתמשים בדרך. המחוקק הטיל על נהג רכב ונהג אופנוע חובות לשמור על שלומם ובטיחותם וכן על שלומם ובטיחותם של הנוסעים ברכבם. בין השאר קובעות תקנות התעבורה כי לא ינהג אדם ברכב אלא אם כן הוא והנוסעים האחרים חגורים בחגורת בטיחות או רתומים במושב בטיחות או במושב מגביה. הוראות דומות מוטלות על נוהג בטרקטור משא.

אשר לרוכבי אופנועים קבע המחוקק הוראות שלפיהן מוטל על הרוכבים לשבת כך שרגליהם יונחו על תומכי הרגליים בצדי האופנוע ועליהם לחבוש קסדה תקנית קשורה כך שלא תיפול בעת הנסיעה. הוראות המטילות על הנוהג לדאוג שנוסעיו יחבשו קסדה תקנית חלות גם על נוהג בטרקטורון.

כן מקפידות תקנות התעבורה לאסור הסעת ילדים שטרם מלאו להם שלוש שנים ברכב אלא אם הם רתומים במושב בטיחות המתאים לגובהו ולמשקלו של הילד, וכך גם באשר לילדים שמלאו להם שלוש שנים וטרם מלאו להם שמונה שנים, אלא אם כן הם רתומים במושב בטיחות או במושב מגביה המתאים לגובהו ולמשקלו של הילד. התקנות מתייחסות גם לתינוקות עד גיל שנה ואוסרות להסיעם ברכב אלא אם גבו של מושב הבטיחות מופנה לחזית הרכב אך לא ממוקם מול כרית אוויר אלא אם נותק מנגנון הכרית.

פטורים מחובת חגירה של חגורות בטיחות ניתנו למעטים, ובהם נהגים של מונית ואוטובוס שהותקן בהם שלט במקום הנראה לעין הנוסעים והמציין שחובה על הנוסעים לחגור חגורות בטיחות, אנשי ביטחון בתפקיד, בעלי פטורים רפואיים, נהגי מונית בדרך עירונית המסיעים נוסעים, נוסעים במונית במושב האחורי, בעת נהיגה לאחור, מורי נהיגה ובוחני נהיגה בעת לימוד או בעת מבחן מעשי.

לכאורה מדובר בהוראות המחייבות את הנהג, ולרוב מדובר בנוסעים מבוגרים שאמורים לדאוג לבטחונם בעצמם. ואולם מחוקק המשנה הרחיב אחריות זו בעיקר למי שמוביל את הרכב, היינו נהג הרכב או האופנוע כדי שידאג לנוסעיו גם אם הם אינם דואגים לעצמם. אי עמידה בהוראות התקנות הללו עלולה להביא לתוצאות קשות.

חגירה לפי הספר

המחוקק, ואחריו בתי המשפט, הקפידו מאוד על קיומן של הוראות אלו למרות שרובן נועד להגן על היושבים ברכב מפני פגיעות. כך נקבע כי באיסור הקבוע בתקנות התעבורה אין מדובר ב"חגורה" אלא ב"חגורת בטיחות". "חגירה" פירושה חגירה על פי תכנון היצרן וללא כל שינוי. לכך יש סיבה מעשית וסיבה בטיחותית כאחד. מבחינה מעשית ברור כי חגירת חגורה פירושה חגירה על פי הוראות היצרן. זו הפרשנות הנכונה באשר לכל שימוש בחפץ וכך גם בעניין חגורת הבטיחות. הכלל הוא כי כשהחוק מחייב לפעול בדרך מסוימת הרי הכוונה היא לפעול בדרך המקובלת והפשוטה ולא בכל דרך אחרת מתחכמת.

לפיכך נקבע כי אין לקבל פירוש המתיר לחגור את חגורת הבטיחות האלכסונית מתחת לבית השחי או בכל דרך אחרת שאינה לפי הוראות היצרן. נהג שחגר את החגורה מתחת לבית השחי הורשע בעבירה של נהיגה ללא חגורת בטיחות. במקרה אחר קבע בית המשפט כי חובת החגירה של חגורת הבטיחות היא לכל אורך הנסיעה, אולם ניתן להתירה כשהרכב מונע ועומד ברמזור אדום, וזאת לצורך מוגדר וברור, לפרק זמן רגעי כשאין ברירה אחרת.

הנהג אחראי

עד כמה רבה האחריות המוטלת על נהג לדאוג לבטיחותם של נוסעיו - על כך יעיד פסק דינו של בית המשפט לתעבורה שהרשיע לאחרונה נהג בגרימת מוות של נוסע שישב במושב האחורי במכוניתו. הנהג היה מעורב בתאונת דרכים שבה הועף הנוסע שישב ברכבו מאחור אל עבר השמשה הקדמית ונהרג. למרות שנמצא בסופו של דבר כי הנהג הנאשם לא היה אשם בתאונה, הוא הורשע בגרימת מותו של אותו נוסע ששכב על הספסל האחורי בלי שהיה חגור בחגורת בטיחות וזאת בידיעתו של הנהג. הנהג נענש במאסר ובפסילת רישיון לשנים רבות.

הכותב מתמחה בדיני תעבורה ובייצוג בתחום התחבורה הציבורית, יו"ר ועדת התעבורה של לשכת עורכי הדין

אחד הנושאים המעסיקים בקביעות את בתי המשפט לתעבורה הוא עבירת נהיגה בשכרות. מספר התיקים הרב המתנהל כיום בבתי המשפט השונים מביא חדשות לבקרים לתקדימים המשנים לעתים את סיכויי הנהגים המואשמים מן הקצה אל הקצה.

אחת הפסיקות האחרונות שעשויה להביא לשינוי דרסטי כזה היא פסיקתו של השופט אחיקם סטולר בבית המשפט המחוזי מרכז, בערעורו של אפרים ארביב על פסק דינו של בית המשפט לתעבורה. כתב האישום ייחס לארביב אשמה לפיה נהג ברכבו בהיותו שיכור. בבדיקת נשיפה שנערכה לו נמצאו 505 מיקרו-גרם אלכוהול לליטר אוויר נשוף - תוצאה העולה על המידה הקבועה בחוק שהיא 240 מיקרו-גרם לליטר אוויר נשוף.

בית המשפט לתעבורה מצא פגמים בבדיקה המעבדתית שבוצעה לארביב ולפיכך קבע שאין לסמוך על תוצאות מכשיר הינשוף שקבע את כמות האלכוהול. עם זאת קבע בית המשפט כי ניתן להרשיע את הנהג בנהיגה בשכרות על פי התנהגותו בעת שנעצר על ידי השוטרים. הראיות שהציגה התביעה המשטרתית בתיקו של ארביב לימדו חד-משמעית שהוא היה נתון להשפעת משקאות משכרים בעת נהיגתו.

הבחינה המשטרתית

כאן המקום להסביר שעל פי הנוהל המשטרתי, בעת עצירתו של נהג לבדיקת שכרותו מוטל על השוטר לבדוק את התנהגותו של הנהג באותה עת על פי קריטריונים המוכתבים לו וטפסים שעליו למלא. בין השאר על השוטר לציין מה החוזק של ריח האלכוהול שנדף מפיו של הנהג, אם לבושו היה מסודר או מרושל, אם דיבר לעניין ומה הסיבה שנעצר על ידי השוטר, היינו אם בשל ביקורת שגרתית, בגלל נהיגה חשודה או מעורבות בתאונת דרכים.

”   מאחר שלא יידעו את הנאשם באשר לתוצאות של בדיקת המאפיינים ובשום שלב לא יידעו אותו כי באפשרותו לפנות למרכז רפואי לשם עריכת בדיקת מעבדה כדי לסתור את ממצאי השוטר, לא ניתן היה להרשיעו בעבירה של נהיגה בשכרות. לפיכך זוכה הנאשם מכל אשמה   “

לאחר מכן מתפנה השוטר לבחון את מאפייני ההתנהגות של הנהג תוך שהוא מורה לו לבצע פעולות שונות. על השוטר לבדוק אם עמידתו של הנהג יציבה, עליו להורות לנהג לצעוד על קו ישר עשרה צעדים לפנים ולאחור כשידיו פרושות לצדדים ולבדוק אם בעת ביצוע המבחן הנהג אינו חורג מקו הליכתו או מתנדנד, ולבסוף נדרש הנהג לעצום את עיניו ולקרב את אצבע ידו למרכז האף, כל פעם באמצעות יד אחרת.

עמידתו של ארביב לא היתה יציבה, בעת שהלך על קו ישר התנדנד וזִגזֵג, ואת מבחן האצבע המתקרבת לאף בעיניים עצומות ביצע באופן לקוי - הוא תפש את כל פרצופו עם כף היד. מפיו נדף ריח אלכוהול והתנהגותו היתה רדומה. כמו כן הודה ארביב כי שתה שתי כוסות וודקה עם רד בול במועדון לפני שהחל לנהוג.

הערעור התקבל

בית המשפט לתעבורה אשר בפניו נדון תיקו של ארביב קבע, כי אמנם לא שוכנע מעבר לספק סביר באשר לתקינות בדיקת הנשיפה שנערכה למערער, ולפיכך אין באפשרותו לקבל את תוצאותיה כראיה להיותו שיכור, אך קבע כי שוכנע מעבר לספק סביר בשכרותו של המערער על פי התנהגותו. לפיכך הרשיע בית המשפט את ארביב בעבירה של נהיגה בשכרות בהיותו נתון תחת השפעת משקאות משכרים. בעשותו זאת הסתמך בית המשפט לתעבורה על פסק דין של בית המשפט העליון, שקבע בזמנו שניתן לקבוע ממצאים של נהיגה בשכרות בהסתמך על התרשמות סובייקטיבית גם בלא ממצאים מדעיים.

השופט סטולר בבית המשפט המחוזי, שאליו הגיש ארביב את ערעורו, זיכה את ארביב מהאשמה. השופט ניתח את בדיקת המאפיינים שנעשתה לנאשם וקבע שזוהי בדיקה משולבת, שמערבת התרשמות סובייקטיבית של השוטר ומבחנים שהם נוירולוגיים במהותם. לאדם רגיל שאינו אלכוהוליסט כרוני יש סף סבילות נמוך לאלכוהול, ועל כן יימצאו בו הממצאים הקליניים כמתואר בספרות המקצועית ללא סטייה משמעותית מהנורמה. מאחר שהמבחנים נוירולוגיים ומאחר שלהיותו של אדם שיכור - ולמידת שכרותו - יש משמעות משפטית ועונשית כבדת משקל, חשוב מאוד שהבודק יהיה מיומן.

”   בית המשפט לתעבורה מצא פגמים בבדיקת המעבדתית שבוצעה לנאשם ולפיכך קבע שאין לסמוך על תוצאות מכשיר הינשוף שקבע את כמות האלכוהול. עם זאת קבע בית המשפט כי ניתן להרשיע את הנהג בנהיגה בשכרות על פי התנהגותו בעת שנעצר על ידי השוטרים   “

בארץ מבוצעת הבדיקה על ידי כל שוטר, וגם מתנדבים שאין להם כל הסמכה ספציפית רשאים לבצע את בדיקת המאפיינים. לכן יש להקפיד הקפדה יתרה על הליך ביצוע הבדיקה, ולאפשר לחשוד בנהיגה בשכרות להתגונן מפני תוצאותיה ומשמעויותיה ככל שהדין מתיר לו. אשר על כן יש מקום שהשוטר יציב בפני הנהג את העובדות שלפיהן נבדק הנהג בבדיקת המאפיינים וכשל בה. בהמשך על השוטר למסור לנהג את דו"ח בדיקת המאפיינים וליידע את הנהג שלא עבר את הבדיקה.

באותה מידה היה השופט סבור שכאשר מדובר בבדיקת מאפיינים, בסיכוניה, במשמעותה ובתוצאתה העונשית, חובה על השוטר להסביר לנהג מה המשמעות המשפטית הנובעת מאי עמידה בבדיקת המאפיינים, לרבות האפשרות לנסות ולסתור את חזקת השכרות בכך שיבצע בדיקת מעבדה.

סיכום

אם כן ניתן להרשיע בנהיגה בשכרות רק על סמך בדיקת מאפיינים, אך יש להודיע לנהג הנבדק מיד מה היו תוצאות הבדיקה. במידה שכשל בבדיקה ונמצא על פיה שיכור, יש להסביר לו כי עומדת לו הזכות לבצע בדיקת מעבדה באופן פרטי.

מאחר שלא יידעו את ארביב באשר לתוצאות של בדיקת המאפיינים ובשום שלב לא יידעו אותו כי באפשרותו לפנות למרכז רפואי לשם עריכת בדיקת מעבדה כדי לסתור את ממצאי השוטר, לא ניתן היה להרשיעו בעבירה של נהיגה בשכרות. לפיכך זוכה הנאשם מכל אשמה.

הכותב מתמחה בדיני תעבורה ובייצוג בתחום התחבורה הציבורית, יו"ר ועדת התעבורה של לשכת עורכי הדין

האופן שבו מנוסח כתב אישום בתעבורה וסעיפי האישום המצוינים בו נתון לשיקול דעתה של התביעה המשטרתית או של הפרקליטות. תיאור של אירוע עשוי להיכתב בכתב האישום בשני נוסחים שונים, אשר חורצים מראש את גורל הנאשם במידה שיורשע. בהתאם, להוראות חוק שונות יש לעתים נוסח דומה ואף זהה, אך התוצאות העונשיות שונות זו מזו בקיצוניות.

ב-62 מתהפכים

סעיף 62 (2) לפקודת התעבורה קובע, כי הנוהג רכב בדרך בקלות ראש, או ברשלנות, או במהירות שיש בה בנסיבות המקרה סכנה לציבור, אף אם היא פחותה מן המהירות המרבית שנקבעה, דינו מאסר שנתיים או קנס, אך מעבר לכך מצויה העבירה שבסעיף זה ברשימת העבירות שבתנאים מסוימים מחייבת את בית המשפט לגזור עונש פסילת רישיון לחודשיים לפחות או לשלושה חודשים - בהתאם לתנאים הקבועים בחוק.

מנגד קיימת הוראה בתקנות התעבורה, שמספרה 21, הקובעת כי חובתו של עובר דרך להתנהג בזהירות ובאופן שלא יקפח זכותו של אדם להשתמש שימוש מלא באותה דרך, ובאופן שלא יגרום נזק לאדם או לרכוש ולא ייתן מקום לגרום נזק כאמור, ולא יפריע את התנועה ולא יעכבנה ולא יסכן חיי אדם. עוד קובעת התקנה, כי לא ינהג אדם רכב בקלות ראש או בלא זהירות, או ללא תשומת לב מספקת בהתחשב בכל הנסיבות, ובין השאר בסוג הרכב, במטענו, בשיטת בלמיו ומצבם, באפשרות של עצירה נוחה ובטוחה והבחנה בתמרורים, באותות שוטרים, בתנועת עוברי דרך ובכל עצם הנמצא על פני הדרך או סמוך לה ובמצב הדרך.

”   לעומת סעיף 62 (2) לפקודת התעבורה, שבצדו עונשי מינימום, תקנה 21 לתקנות התעבורה אינה מחייבת את בית המשפט להטיל עונש מינימאלי כלשהו על הנהג. אם כן מתי יוגש כתב אישום על פי סעיף 62 (2) לפקודת התעבורה ומתי יוגש על פי תקנה 21 לתקנות התעבורה?   “

לעומת סעיף 62 (2) לפקודת התעבורה, שבצדו עונשי מינימום, תקנה 21 לתקנות התעבורה אינה מחייבת את בית המשפט להטיל עונש מינימאלי כלשהו על הנהג.

אם כן מתי יוגש כתב אישום על פי סעיף 62 (2) לפקודת התעבורה ומתי יוגש על פי תקנה 21 לתקנות התעבורה?

ההחלטה בידי התביעה

נראה כי הפסיקה אינה מספקת תשובה ברורה והדבר נתון לשיקול דעתה של התביעה. בית המשפט יכול להתערב בהחלטה זו כשהוא מרשיע את הנהג בעבירה רק אם מצא שמדובר בחוסר זהירות גרידה. בית המשפט עשוי לאשר את ההחלטה להגיש כתב אישום חמור אם מצא שהעבירה חמורה או אם מצא שתוצאות העבירה חמורות. בית המשפט יאשר את האישום בעבירה החמורה אם היה על הנהג לצפות כי כתוצאה מרשלנותו תיגרם תאונה.

בתי המשפט קבעו, כי נהג רכב הפוגע בהולך רגל בהלכו במעבר חצייה עשה לכאורה מעשה רשלנות. לפיכך ניתן לראות בנהג מי שחייב עצמו במעשה רשלנות, שכן הוא פלש עם רכבו למקום שכביכול אסור היה לו לבוא בו בלא היתר.

עוד נקבע, כי בתאונה שמעורב בה נהג אשר נהג במהירות מופרזת, יש להרשיעו בעבירת הרשלנות המחמירה, שכן היה עליו לצפות כי במהירות כזו לא יוכל לבלום בזמן כדי להימנע מתאונה. אף שחריגה מהמהירות המותרת אינה מעידה בהכרח על רשלנות ועל נהיגה במהירות בלתי סבירה, עלולה חריגה כזו לשמש אינדיקציה לנהיגה במהירות בלתי סבירה או לרשלנות. כל מקרה אמנם ייבחן לגופו, אך חריגה בולטת מהמהירות המותרת משמשת לפחות ראייה לכאורה להתנהגות בלתי סבירה ורשלנית.

”   אפילו נהיגה במהירות מתחת למהירות המרבית המותרת באותו קטע כביש עלולה לבסס הרשעה בעבירת הרשלנות החמורה, שכן אם המהירות אינה מאפשרת לנהג להאט כדי לבדוק אם כלי רכב מתקרבים לצומת או אם הולכי רגל חוצים אותו, הרי שמהירות נהיגתו היא מהירות בלתי סבירה המקימה אשמה חמורה   “

נהג הנוהג בכביש, אפילו בתנאים מיטביים, עשוי להיתקל באירועים שונים, שאף כי אינו חייב לחזות מי מהם, הרי הם מהווים חלק מהסיכונים הרגילים והנורמאלים הכרוכים בנהיגה בדרכים. עם אלה נמנים הימצאות כתם שמן בכביש, שברי זכוכית, בעל חי החוצה את הכביש בפתאומיות, תקר בצמיג וכיוצא באלה, שהם תופעה מוכרת בכביש. נהג סביר אינו יכול ואינו חייב לחזות שבמקום מסוים בכביש יקרה אירוע כגון אלה, אך הוא חייב להביא בחשבון את האפשרות שאירוע מסוג זה עלול לקרות לו בנסיעה. ככל שהוא נוהג במהירות רבה יותר כך יקשה עליו לשלוט במכוניתו אם ייתקל בסיכון דרך כזה ובוודאי אם הוא נוהג במהירות העולה על המותר.

ואולם לא רק נהיגה במהירות מופרזת מבססת הרשעה בעבירת הרשלנות החמורה. אפילו נהיגה במהירות מתחת למהירות המרבית המותרת באותו קטע כביש עלולה לבסס אותו אישום, שכן אם המהירות אינה מאפשרת לנהג להאט כדי לבדוק אם כלי רכב מתקרבים לצומת או אם הולכי רגל חוצים אותו, כדי לקדם פני כל סכנה אפשרית ולמונעה, הרי שמהירות נהיגתו היא מהירות בלתי סבירה המקימה אשמה חמורה. כבר נקבע כי המהירות הסבירה אינה ניתנת להגדרה כמותית מראש (להבדיל מהמהירות המרבית המותרת). המהירות הסבירה נגזרת בין השאר מתנאי השטח, מתנאי ראות, ממזג אוויר וכדומה. לא דומה המהירות הסבירה ביום גשום למהירות הסבירה ביום בהיר, ולא דומה המהירות הסבירה בדרך עקלקלה למהירות הסבירה בדרך ישרה.

הכותב מתמחה בדיני תעבורה ובייצוג בתחום התחבורה הציבורית, יו"ר ועדת התעבורה של לשכת עורכי הדין

בבית משפט לתעבורה בירושלים הואשם אדם בעבירות שונות על חוקי התעבורה, ובהן גרימת נזק לרכוש או לאדם, רשלנות, אי ציות לאור אדום, גרימת חבלה של ממש, עזיבת מקום התאונה ואי הושטת עזרה. כל זאת בגין אירוע שאירע בצומת. הטענה הייתה, כי רכב הנאשם נסע ברחוב ישעיהו לכיוון רחוב הנביאים, חצה את הצומת כשברמזור דלק אור אדום, ועל כן גרם לתאונה עם נהג מונית שעבר באור ירוק. רכב הנאשם התנגש במונית אך לא עצר, הגיש עזרה או מסר פרטיו לנהג המונית. בתוך כך פגע גם בהולכת רגל אשר חצתה את הכביש במעבר חצייה מרומזר, כשהאור הדולק ברמזור בכיוון חצייתה ירוק. גם אז לא עצר כדי להושיט עזרה או למסור פרטיו אלא נמלט מהמקום ועקבותיו לא נודעו.

הנאשם הוא אמנם בעליו של הרכב, אך להגנתו טען, כי לא הוא נהג ברכב ולכן לא ניתן להרשיעו. לבית המשפט ולתביעה המשטרתית לא היה ספק בכך שמישהו אחר נהג ברכבו.

כתב האישום הוגש נגד הבעלים של הרכב מכוח "חזקת הבעלות", המתבססת על הוראה בפקודת התעבורה. זו קובעת, כי אם נעשתה עבירת תעבורה ברכב, רואים בבעל הרכב כאילו הוא נהג ברכב אותה שעה או כאילו העמידו או החנה אותו במקום שהעמדתו או חנייתו אסורות על פי חוק, לפי העניין, זולת אם הוכיח מי נהג ברכב, העמידו או החנהו כאמור, או אם הוכיח למי מסר את החזקה ברכב או הוכיח שהרכב נלקח ממנו בלי ידיעתו ובלי הסכמתו.

בית המשפט המחוזי בירושלים קיבל את ערעור המשטרה על פסק דינו של בית משפט לתעבורה, שקבע כי רף השכרות להרשעת נהג על פי בדיקת מכשיר הינשוף הוא 400 מיקרוגרם אלכוהול לליטר אוויר נשוף. בית המשפט המחוזי העמיד את הרף על 290 מיקרוגרם בלבד לכל ליטר אוויר נשוף.

בית משפט לתעבורה בירושלים דן בזמנו בעניינה של נהגת אשר נמצאו בה 315 מיקרוגרם אלכוהול, ואשר הואשמה שם בנהיגה בשכרות מאחר שכמות האלכוהול בגופה עלתה על הרף המותר לנהג לפי חוק. בית המשפט לתעבורה, שהתכנס בהרכב של שלושה שופטים, בחן את הסוגיה הזו, שמע עדים ומומחים רבים, ולבסוף קבע שכדי להרשיע נהג על פי תוצאות הינשוף ברמה הנדרשת בפלילים, יש לקבוע סטיית בדיקה בכמה פרמטרים המצטברים יחד, כך שרק תוצאה של 400 מיקרוגרם ומעלה תבטיח שהנהג המורשע אכן עבר את העבירה.

יצוין כי כמות של 400 מיקרוגרם מייצגת ליטר בירה בערך או למעלה משלוש כוסיות יין, כאשר הדבר משתנה כמובן מאדם לאדם.

במהלך הערעור, בית המשפט המחוזי דן בחשש שהתעורר בבית המשפט לתעבורה, שמא פערים גדולים בין מדידת החיישנים השונים בינשוף יביאו לתוצאות שגויות. במכשיר הינשוף מצויים שני חיישנים: אחד מהם אלקטרו-כימי והאחר אינפרא אדום. ואולם, קבע בית המשפט המחוזי, אין להתייחס לפער בין תוצאות החיישנים, מכיוון שרק תוצאות החיישן האינפרא אדום הן התוצאות המדויקות. תוצאותיו של החיישן האלקטרו-כימי נועדו לבדוק את סוג החומר כדי למנוע טעויות - לא כדי לספק תוצאות מדויקות של הבדיקה.

בשנים האחרונות משתמשת משטרת ישראל שימוש רב במכשיר לבדיקת אלכוהול בגופם של נהגים. המכשיר מיוצר על ידי חברה גרמנית ששמה דרגר וזכה לכינוי "הינשוף". תפקידו לבדוק את כמות האלכוהול המצויה באוויר הננשף מהנהג הנבדק.

תיקון בפקודת התעבורה שנעשה לפני מספר שנים הקל על משטרת ישראל לקיים בדיקות אלו. בין השאר קבע התיקון כי ניתן לחייב נהג לעבור בדיקה כזו גם אם אין חשד להיותו שיכור, ולסירובו של נהג לבצע את הבדיקה ייחס המחוקק משמעות חמורה. כך, נהג המסרב להיבדק נחשב כאילו נמצא שיכור, על המשמעות העונשית החמורה הנלווית לכך.

ואולי לא?

נראה כי אין מחלוקת על השפעתו השלילית של האלכוהול על כושר הנהיגה. האלכוהול משפיע השפעה מדכאת על מערכת העצבים המרכזית. הוא נספג במעי הדק, מועבר לדם וממנו מגיע לכל רקמות הגוף, ובכללן למוח. הניסיון מלמד שריכוז האלכוהול בדם מתייחס באופן ישיר לריכוזו במוח. אי לכך יש יחס ישיר בין ריכוז האלכוהול בדם ובין התנהגות השותה ומצבו הפיסיולוגי. מאחר שאין ספק כי פגיעה במצבו הפיסיולוגי של נהג משפיעה על כושר נהיגתו ועל חדות חושיו, ומאחר ששתיית אלכוהול הפכה זה שנים מספר לאירוע חברתי במחוזותינו, עלה צורך דחוף להעניק לרשות המבצעת אמצעי יעיל לאכיפה של עבֵרת הנהיגה בשכרות.

הינשוף עונה על צורך זה, אך עם השימוש המסיבי של המשטרה בו התעוררו טענות רבות של נבדקים לגבי אמינותו, מידת דיוקו והיכולת לסמוך על תוצאותיו לצורך הרשעת נהג בפלילים. בתיקי תעבורה רבים נטענו טענות שונות לגבי אמינות הינשוף ואמינות הבדיקות המבוצעות על ידי השוטרים המפעילים אותו. משום כך הוחלט להקים הרכב מיוחד של שלושה שופטים בבית המשפט לתעבורה בירושלים, שידון בכובד ראש בכל הטענות שהועלו נגד המכשיר, תוך שמיעת מומחים ועדים רבים.

”   בית המשפט קבע כי יש להפחית 20% מכל תוצאת בדיקה שמספק המכשיר. על התוצאה המתקבלת להיות שווה ל-320 מק"ג בליטר נשוף או גבוהה ממנה כדי שניתן יהיה להרשיע נהג בנהיגה בשכרות. המשמעות היא שרק תוצאה של 400 מק"ג ומעלה בליטר נשוף תאפשר העמדה לדין בגין נהיגה בשכרות   “

הרכב השופטים הוציא פסק דין הקובע, כי המכשיר מבצע את מלאכתו אך דיוק תוצאותיו לוקה בחסר לעתים. השופטים קבעו, כי ניתן להסתמך על מכשיר הינשוף ועל התוצאות שהוא מספק כראיה בהליכים פליליים, ועם זה הוסיפו מגבלות תוך יצירת "שולי ביטחון" והרחקת סף האכיפה כפי שיובהר להלן.

לא אדון במאמר זה בכל הטענות שהועלו ובהחלטות שניתנו לגביהן, שכן חלקן לקוּחות מתחום המשפט המנהלי וספק אם בית המשפט לתעבורה היה מוסמך לדון בהן. אתרכז בטענות שראוי היה לטעון אותן בתחום המשפט הפלילי ואשר בית המשפט קבע ממצאים לגביהן.

אחת הטענות הייתה שהינשוף מזהה שיירי אלכוהול בפה ולא בריאות, ולאלכוהול המצוי בפיו של נהג אין השפעה על נהיגתו. השופטים קבעו כי הינשוף אכן מזהה אלכוהול בפה, אך אם השוטר שמבצע את הבדיקה ממלא אחר הוראות ההפעלה וממתין 15 דקות מרגע שהנהג נעצר ועד לביצוע הבדיקה בינשוף, ההמתנה מעניקה הגנה נוספת מפני החשש לקבלת תוצאה שגויה בשל שיירי אלכוהול בפה.

עוד קבעו השופטים כי שיטת הבדיקה בינשוף, המשלבת בין גלאי ה-EC (אלקטרו-כימי) לגלאי ה-IR (אינפרא אדום), מונעת תקלות מסוג זיהוי חומרים שאינם אלכוהול. עם זה נקבע, כי ייתכן שהחיישן האלקטרוכימי בינשוף ימדוד תוצאה הנמוכה מגלאי האינפרא-רד, אך תוצאה זו לא נרשמת בפלט הינשוף. אי לכך נקבע כי יש להפחית 10% מכל תוצאה אשר תתקבל בצג הבדיקה של המכשיר.

באשר לטענה כי לחות סביבתית עלולה ליצור סטייה משמעותית בתוצאה, נקבע כי השימוש בשני הגלאים, ה-IR וה-EC, המלווה בשינוי רף האכיפה של המכשיר, פותר לחלוטין את בעיית הלחות.

עוד קבעו השופטים, כי להפרש בין טמפרטורת הגוף לטמפרטורת הסביבה לעניין עליית טמפרטורת הגוף והשפעתה על תוצאות הבדיקה, אין השפעה על התוצאה הסופית שמפיק הינשוף. בתוצאה המופקת כבר נלקחו שולי ביטחון המתחשבים בסטיות אלו.

השופטים מצאו כי במקרה של חולי אנמיה עלולה להתקבל סטייה בתוצאה הסופית. משום כך המליצו למשטרת ישראל להוסיף בטופס הבדיקה ובשאלון המופנה לנבדק בעת בדיקתו שאלה לגבי מחלת האנמיה. במידה שיימצא שהנהג חולה במחלה זו, יש להתחשב בכך.

בית המשפט קבע כי אין לבדוק את אמינות המכשיר לפני כל מדידה בשטח, שכן הינשוף מתפקד כמכשיר נייד ואמינותו לא נפגעת עקב ניידותו. עם זה הומלץ לבדוק את מכשירי הינשוף לפני כל יציאה לשטח ותוקף הבדיקה יהא למשך 24 שעות.

לעניין התדירות של בדיקות הכיול התקופתיות, בית המשפט המליץ שהן יבוצעו בתדירות של פחות משישה חודשים, כפי שנעשה עד היום, בשל היותו של המכשיר מטלטל היוצא לשטח וחשוף לפגעים. בית המשפט קבע כי קיימת סטיית כיול של 5%±, ולפיכך הורה להפחית 10% מתוצאת המדידה של הינשוף. הומלץ למשטרת ישראל לבצע את בדיקות הכיול במעבדה ולתעד את התוצאות ביומנים.

בנוסף הומלץ כי בהוראות ההפעלה של המכשיר יירשם שבמהלך 15 דקות ההמתנה לבדיקה ייאסר על הממתין להחדיר חומרים כלשהם לפיו או לאפו, כולל תרופות, וייאסר עליו להשתמש במשאפים. כן הומלץ להוסיף כי במהלך הנשיפה יוודא השוטר שהנבדק אינו מגהק.

סיכום

לאחר כל ההוראות שניתנו, הסטיות שחושבו וההפחתות שהופחתו כתוצאה מסטיות ומאי דיוקים אפשריים, קבע בית המשפט כי יש להפחית 20% מכל תוצאת בדיקה שמספק המכשיר. על התוצאה המתקבלת להיות שווה ל-320 מק"ג בליטר נשוף או גבוהה ממנה כדי שניתן יהיה להרשיע נהג בנהיגה בשכרות. המשמעות היא שרק תוצאה של 400 מק"ג ומעלה בליטר נשוף תאפשר העמדה לדין בגין נהיגה בשכרות.

”   הרכב השופטים הוציא פסק דין הקובע, כי המכשיר מבצע את מלאכתו אך דיוק תוצאותיו לוקה בחסר לעתים. השופטים קבעו, כי ניתן להסתמך על מכשיר הינשוף ועל התוצאות שהוא מספק כראיה בהליכים פליליים, ועם זה הוסיפו מגבלות תוך יצירת "שולי ביטחון" והרחקת סף האכיפה   “

אי לכך ממליצים השופטים כי במקרים שהבדיקה מראה בהם תוצאה בטווח שבין 240 ל-395 מק"ג, ראוי לשקול להפנות את הנהג לבדיקת דם הנחשבת למדויקת הרבה יותר, אך היא גם מסובכת, ארוכה ותוצאתה מתקבלת רק לאחר מספר ימים.

לכאורה נראה כי בית המשפט העלה את סף השכרות וכי למשטרת ישראל יהיה קשה יותר לאכוף עבֵרה זו באמצעות הינשוף. ייתכן גם כי למרות שמדובר בפסק דין ממצה, תרצה משטרת ישראל לערער על התוצאה ולהביאה לבחינה נוספת בפני ערכאת ערעור. ואולם נראה כי הפעולה הנכונה ביותר שעל הרשות המבצעת לבצע לאור פסק הדין היא לקדם יוזמת חקיקה שתפחית את כמות האלכוהול המותרת בגופו של נהג לרמה נמוכה בהרבה מזו הקבועה בחוק היום. פעולה כזו תהפוך את פסק הדין של בית המשפט בירושלים לרלוונטי פחות ותעביר מסר חד משמעי לציבור הנהגים: אם שותים, לא נוהגים.

הכותב מתמחה בדיני תעבורה ובייצוג בתחום התחבורה הציבורית, יו"ר ועדת התעבורה של לשכת עורכי הדין