מגה משפט

רבות נכתב על חובותיהם של נהגים עת הם נוהגים ברכב ומשתמשים בדרך, וכן על הענישה ההולכת ומחמירה דיה כדי להרתיע נהגים מלבצע עבירות. אלא שמדי שנה עולה מספרם של הולכי הרגל נפגעי תאונות דרכים, ונראה כי הם הפגיעים ביותר. חובותיו של הנוהג כלפי הולך הרגל רבים, אך גם להולך הרגל חובות רבים החקוקים בספר החוקים.

בתקנות התעבורה מוקדש חלק שלם לחובותיו של הולך הרגל לצד חובות הנהג: נקבע כי הולך רגל מחויב ללכת על מדרכה; נקבע כי לא ילך אדם בכביש ולא יסיע בו עגלת ילדים או עגלת חולים או כיסא חולים, אלא אם אין בצד הכביש מדרכה או שוליים תקינים או שביל שהוקצה להולכי רגל; כשאין מדרכה, נקבע שההולך בכביש ילך סמוך לשפתו, מצדו השמאלי, כשפניו אל התנועה הבאה לקראתו.

נקבעו חובות הנוגעות לא רק להולך הרגל אלא למי שאחראי לקבוצת צועדים. נקבע שכאשר קבוצת אנשים צועדת בזמן תאורה בכביש בלתי מואר, חייבים הצועד הראשון והצועד האחרון בקבוצה לשאת אור נייד או מחזיר אור הנראה לנהגי הרכב ממרחק סביר. האחריות לקיום הוראה זו מוטלת הן על מי שארגן את צעידת הקבוצה והן על האחראי עליה בצעידתה.

תקנות התעבורה קבעו כללים המחייבים הולכי רגל החוצים את הכביש. לדוגמה, נקבע כי לא יחצה אדם כביש אלא לאחר שבדק את מצב התנועה בו ונוכח שאפשר לחצותו בבטיחות; כן נקבעה החובה לחצות כביש במעבר חצייה, במנהרה להולכי רגל או בגשר המיועד להולך רגל כשאלו נמצאים בקרבת מקום, וכשאין כאלה בנמצא, על הולך הרגל לחצות בקרבת צומת.

”   רבים המקרים שבהם הולכי רגל "מקצרים" את חציית הכביש על ידי מעבר מעל מעקה בטיחות או גדר המפרידה בין נתיבים. משום כך קבע המחוקק כי הולך רגל לא יחצה כביש במקום שמותקנים בו מעקה בטיחות להולכי רגל בצד הכביש, או גדר בשטח ההפרדה שבדרך   “

באשר למונח "קרבת מקום", נקבע בבית המשפט העליון כי התקנה אינה נוגעת למרחקים קשיחים אלא רקמתה פתוחה, כדי לאפשר לבית המשפט להידרש לכל מקרה לגופו. השכל הישר הוא מורה דרך טוב בעניין זה: יש ש"קרבת מקום" תהיה במרחק ניכר, למשל כשהדרך סואנת וסכנת נפשות היא לחצותה שלא במעבר מוסדר, כאשר אין בקרבת מקום מעבר חצייה, מנהרה או גשר להולכי רגל, ואז הולך הרגל מופנה לחצייה בקרבת צומת. ההיגיון בכך ברור: בצומת מאטים כלי רכב את מהירותם, ייתכן כי התאורה טובה יותר וכדומה.

במקרה שבו עלה המרחק בין מקום החצייה למעבר החצייה על 30 מטרים, קבע בית המשפט כי המונח "בקרבת מקום" יכול לקבל משמעות אחרת ממקום אחד למשנו ובנסיבות שונות זו מזו, הכול תלוי בסוג הכביש, במהירות הנסיעה המותרת, בעומס התנועה ובנסיבות אחרות ונוספות שעשויות להשתנות.

התכלית של התקנה המחייבת חצייה במעבר חצייה היא לאפשר להולך רגל לחצות כביש בביטחה, בזהירות ובלי להפריע לתנועת כלי הרכב כשבקרבת מקום אין מעבר חצייה, ובלבד שלא ייהפך הכביש לקטעים-קטעים של מעברי חצייה דמיוניים שהמרחקים ביניהם קצרים, בין שהמרחק הוא 30 מטר ובין שהוא גדול יותר.

תקנה זו נועדה להקל על הולכי הרגל, אך אינה משחררת אותם מחובתם לעבור במעבר חצייה המצוי בקרבת מקום ובנסיבות העניין. מעבר חצייה המצוי במרחק של 30 מטר או קצת יותר מהולך הרגל, ובנסיבות העניין אף מרחק של 100 מטר, אינו פוטר את הולכי הרגל מחובתם לציית לתקנה.

”   נקבעו חובות הנוגעות לא רק להולך הרגל אלא למי שאחראי לקבוצת צועדים. נקבע שכאשר קבוצת אנשים צועדת בזמן תאורה בכביש בלתי מואר, חייבים הצועד הראשון והצועד האחרון בקבוצה לשאת אור נייד או מחזיר אור הנראה לנהגי הרכב ממרחק סביר   “

המחוקק קבע, כי בכל מקרה יחצה הולך רגל כביש במהירות סבירה ובקו ישר והקצר ביותר בין קצות הכביש, ולא יתעכב בכביש שלא לצורך.

אמנם המחוקק והפסיקה קבעו אחריות מוגברת על הנוהגים ברכב, כשעליהם לבחון בכל עת את המתרחש לא רק בכביש אלא גם במדרכה בסביבתם, ובעיקר בקרבת מעבר חצייה, אך עם זה נקבע כי לא יירד הולך רגל ממדרכה או ממקום מבטחים אחר באופן פתאומי או בלי שנקט זהירות מספקת בשעה שרכב מתקרב אליו, ממרחק שאין סיפק בידי נוהג הרכב לעצור את הרכב כדי למנוע תאונה.

רבים המקרים שבהם הולכי רגל "מקצרים" את חציית הכביש על ידי מעבר מעל מעקה בטיחות או גדר המפרידה בין נתיבים. משום כך קבע המחוקק כי הולך רגל לא יחצה כביש במקום שמותקנים בו מעקה בטיחות להולכי רגל בצד הכביש, או גדר בשטח ההפרדה שבדרך, או כאשר בשטח ההפרדה גדלה צמחייה, וזאת אף אם אין המעקה, הגדר או הצמחייה מונעים את המעבר. יתרה מזו: נקבע כי לא יימצא הולך רגל בכביש בקטע שבו מוצב מעקה בטיחות להולכי רגל.

ואולם למרות חובות אלו המוטלים על הולך הרגל, עדיין, במקרה של תאונת דרכים שמעורבים בה הולך רגל ורכב, תוטל אחריות על הנהג. נקבע פעמים רבות בשורת פסקי דין של בתי המשפט, כי התנהגות הנפגע, ובכלל זה התאבדות, וכמותה התערבות של גורם שלישי במערכת, זו גם זו אינן שוללות קשר סיבתי-משפטי בין מעשה או מחדל של הפוגע לבין תוצאה פוגעת, וזאת בשעה שהפוגע כאדם מן היישוב היה יכול לצפות מראש את שאירע בפועל. הנה כי כן, רשלנות חמורה מצדו של הנפגע, ואפילו מעשה התאבדות, אין בהם כדי לנתק קשר סיבתי-משפטי שבין מעשה לבין תוצאה. השאלה היא שאלת הציפיות הראויה. ליתר דיוק: קביעת גדריה של חובת הציפיות הראויה, ובמילים אחרות: אם נהג סביר וזהיר יכול היה לצפות התנהגות זו של הולך הרגל.

הכותב הינו מומחה למשפט תעבורה sgilad-law.co.il

תיקון לתקנות התעבורה מהזמן האחרון מחמיר עם נהגים המתקרבים למעבר חצייה ולא מאפשרים להולך רגל לחצות את הכביש במעבר בבטחה. התקנה קובעת, כי נוהג רכב המתקרב למעבר חצייה יאט את רכבו אם הולך רגל עומד על המדרכה בסמוך למעבר החצייה, ואם ניכר שבכוונתו של הולך הרגל לחצות את הכביש, ייתן לו זכות קדימה. הוראה זו נוספה להוראה קיימת, אשר לפיה נוהג רכב המתקרב למעבר חצייה שבו הולכי רגל, יאפשר להם הנוהג להשלים את החצייה בבטחה, ואם צריך, יעצור את רכבו לשם כך.

במילים אחרות, לאחר התיקון לתקנות, חובתו של נוהג אינה רק לאפשר להולך הרגל להשלים את חציית הכביש בבטחה לאחר שהולך הרגל החל לחצותו במעבר החצייה, אלא אף לשער אם בכוונתו של הולך הרגל לחצות, גם אם טרם החל לחצות, ואם כן עליו להאט את רכבו ואף לעצור. התקנה אינה מבחינה בין הולך רגל שניכר בכוונתו לחצות במעבר חצייה אף אם בכיוון הליכתו דולק רמזור אדום להולכי רגל ובכיוון נסיעת הרכב דולק האור הירוק.

מעשה שהיה

במצב דברים כזה דן לאחרונה בית המשפט לתעבורה. בכתב האישום שהוגש נגד הנהג נטען כי בעת שנהג במכוניתו ברחוב והתקרב לצומת מרומזר, נהג בקלות ראש, לא נתן תשומת לב מספקת לדרך, לא הבחין מבעוד מועד בהולכת רגל שחצתה את הכביש במעבר חצייה אחרי הצומת, לא אִפשר לה להשלים את החצייה בבטחה ופגע בה בחוזקה. הולכת הרגל הספיקה לחצות 7.80 מטרים משפת אי התנועה כשהנהג פגע בה והפיל אותה לכביש.

כתוצאה מהתאונה נחבלה הולכת הרגל חבלה של ממש. נגרמו לה חבלת ראש ושברים מרובים בגפיים, בגב ובצלעות, והיא נזקקה לניתוח ולאשפוז ממושך בבית חולים. כמו כן אובחנו אצלה סימנים ברורים של הפרעה דיכאונית וירידה קוגניטיבית, ונקבעו לה עקב כך 30% נכות נפשית וקוגניטיבית.

כאשר אלה הם פני הדברים, ולאחר פסיקות רבות של בתי המשפט שבהן הורשעו נאשמים בדין, עומדת התביעה המשטרתית על מתן עונשים חמורים ואף עונשי מאסר בפועל וכן פסילת רישיון הנהיגה למשך שנים.

הנאשם במקרה המתואר כפר באחריותו לתאונה, ולאחר שנשמעו דברי העדים זוכה מהאשמה. בית המשפט קבע כממצא עובדתי שהנהג חצה את הצומת בירוק, ואילו הולכת הרגל (קשישה ששנת לידתה 1933) החלה לחצות את מעבר החצייה כשאור אדום להולכי רגל דולק בכיוונה. עוד קבע בית המשפט, כי ייתכן שהולכת הרגל הוסתרה הסתרה נמשכת מעיני הנהג בשל אופנוע גדול שנע בינה לבין הרכב.

בניגוד לטענת התביעה קבע בית המשפט, כי בסיטואציה כזו לא נדרש נהג לבלום אם אין הוא רואה כל גורם המצריך בלימה, וזאת אך ורק כדי לקדם פני סכנה בלתי נראית מבחינתו. בית המשפט מבחין בין סיטואציה שבה נהג מתקרב לצומת מרומזר שבו יש לו רמזור ירוק בכיוון נסיעתו ומהירות נסיעתו סבירה, ובאותה עת נאסרה החצייה על הולכי הרגל, לבין ציפייתו בהתקרבותו למעבר חצייה לא מרומזר, שבו בכל עת יש לצפות להולך רגל.

”   במעבר חצייה מרומזר, כאשר יש אור אדום להולכי רגל, נדרשות זהירות מצד נהג וצפיית הבאות, אך דרישה זו אינה דומה לדרישה ממנו לצפיית המתרחש במעבר חצייה לא מרומזר או במעבר חצייה שיש בו אור ירוק משותף להולכי רגל ולכלי רכב   “

בית המשפט הדגיש, כי גם במעבר חצייה מרומזר, כאשר יש אור אדום להולכי רגל, נדרשות זהירות מצד הנהג וצפיית הבאות, אך דרישה זו אינה דומה לדרישה ממנו לצפיית המתרחש במעבר חצייה לא מרומזר או במעבר חצייה שיש בו אור ירוק משותף להולכי רגל ולכלי רכב.

בית המשפט אינו מתעלם מהאפשרות כי בשלב כלשהו היה יכול הנאשם להבחין בהולכת הרגל עוד בעומדה על המדרכה או על אי התנועה ואולי לנחש כי עומדת היא לחצות, אף בניגוד לאור האדום.

אך גם כך עולות שאלות ותמיהות שמטילות ספק סביר באשמתו של הנהג, שדי בהן כדי לזכותו מהאשמה. בין השאר תהה בית המשפט, כלום יודעים אנו לבטח כי הולכת הרגל גילתה סימנים מוקדמים לחצות? כלום יודעים אנו לבטח מתי הגיעה לשפת הכביש מבחינת העיתוי הרלוונטי להבחין בה? כלום היה באפשרותו של הנהג לראות ולצפות כל אלה, ואם כן, באיזה עיתוי? היו אולי הולכי רגל נוספים שהסתירו מעיני הנאשם את הולכת הרגל בהיותה על אי התנועה או על המדרכה, ולפיכך הוסתרו מעשיה והתנהלותה עוד טרם ירידתה לכביש? אף אם עמדה הולכת הרגל על אי התנועה, האם יכול וצריך היה הנאשם לשים לב אליה באופן מיוחד ממרחק ולהניח מראש כי היא תבחר אחר כך לחצות באור אדום?

שאלות רבות מרחפות באוויר. על כן ניתן לנאשם ליהנות מן הספק.

הכותב הינו מומחה למשפט תעבורה sgilad-law.co.il

חוקי העונשין דנים בדרך כלל במעשים אסורים ובעונשים שיש להטיל על מי שהורשע במעשה האסור, ואולם המחוקק שמר גם על זכויותיהם של המתלוננים ונפגעי העבירה. החוק מאפשר להם להביע את עמדתם בעניין הנוגע אליהם כדי לנסות לשנות החלטה השמורה בדרך כלל למערכת התביעה המשטרתית או לפרקליטות, או להשפיע עליה.

כשחקירה בעבירה מסתיימת, חומר החקירה מועבר לתובע משטרתי או לפרקליט לשם החלטה אם להעמיד לדין את החשוד בביצוע העבירה. התובע או הפרקליט רשאים לפנות חזרה לגוף החוקר לצורך השלמת החקירה - אם ראה צורך בכך. אם נמצא כי אין בחומר הראיות די לצורך העמדת החשוד לדין, רשאי הוא להורות על סגירת התיק. הודעה על סגירת התיק נשלחת הן לחשוד בעבירה והן למתלונן או לנפגע העבירה, ובצד ההודעה יש לציין את נימוקי הסגירה.

על ההחלטה שלא להמשיך לחקור או שלא להעמיד לדין, רשאי המתלונן לערער בפני סמכות גבוהה יותר, על פי סמכותו של מי שהחליט לסגור את התיק. בדרך כלל על החלטת תובע משטרתי אפשר לערער בפני פרקליט מחוז, ועל החלטת פרקליט אפשר לערער בפני פרקליט המדינה. את הערר יש להגיש בתוך שלושים ימים מיום שיוּדע המתלונן באשר להחלטה. בערר על עבירות מסוג מין או פשע, על בעל הסמכות לתת את החלטתו בערר ולהודיע עליה למתלונן בתוך שישה חודשים.

זכויות הנפגע

בשנת 2001 נחקק בכנסת חוק זכויות נפגעי עבירה, שנועד לקבוע את זכויותיו של נפגע עבירה ולהגן על כבודו כאדם, בלי לפגוע בזכויותיהם על פי דין של חשודים, נאשמים ונידונים. בחוק נקבע, כי הזכויות יינתנו לנפגע עבירה תוך התחשבות בו ובצרכיו, שמירה על כבודו והגנה על פרטיותו, ובתוך זמן סביר.

בחוק נקבעו זכויותיו של נפגע עבירה במהלך ההליך הפלילי. נקבע כי נפגע העבירה יהיה זכאי להגנות, על פי הצורך, מפני החשוד, הנאשם או הנידון, וכן מפני שלוחיו או מקורביו. הוא יהיה זכאי לקבל בבית המשפט הגנה מפני מגע או קשר בלתי נחוץ בינו לבין החשוד, הנאשם, הנידון, שלוחיו או מקורביו. נפגע העבירה יהיה זכאי לקבל מהמשטרה מידע על אפשרויות להגנה מפני הנאשם או הנידון ומפני שלוחיו או מקורביו, וכן יהיה זכאי ל"מדור שקט בביתו" בלא נוכחות החשוד, הנאשם או הנידון, אם הוא מתגורר עמו. נפגע העבירה זכאי לקבל מידע על ההליך הפלילי המתנהל נגד הנאשם בכל שלב שבו מצוי ההליך הפלילי, וכן על הֶסדר לסגירת התיק ועל הסדר טיעון מתגבש שהושג בין התביעה לנאשם.

”   בין הזכויות שהוענקו בחוק לנפגע עבירה נקבע כי הוא זכאי להביע עמדתו בהחלטה לעכב הליכים משפטיים נגד הנאשם, ונקבעו זכויותיו להביע עמדתו לעניין הסדר טיעון לגופו. אף לאחר הרשעת הנאשם וריצוי עונשו, העניק המחוקק לנפגע העבירה זכויות להביע עמדה בפני ועדת השחרורים שתדון בבקשה לקיצור עונשו של הנאשם   “

בין הזכויות שהוענקו בחוק לנפגע עבירה נקבע כי הוא זכאי להביע עמדתו בהחלטה לעכב הליכים משפטיים נגד הנאשם, ונקבעו זכויותיו להביע עמדתו לעניין הסדר טיעון לגופו.

אף לאחר הרשעת הנאשם וריצוי עונשו, העניק המחוקק לנפגע העבירה זכויות להביע עמדה בפני ועדת השחרורים שתדון בבקשה לקיצור עונשו של הנאשם, ואף להביע עמדתו בפני נשיא המדינה טרם יחליט בבקשה לחנינתו של הנאשם.

נפגעים ללא זכויות

בחוק זכויות נפגעי עבירה נקבעו עבירות מגוונות שהוראות החוק חלות עליהן. אי לכך, נפגעי תאונות דרכים שלא נסתיימו במותו של אדם, או כל אדם שנפגע מעבירת תעבורה אחרת, אינם זכאים לזכויות הנזכרות של נפגעי עבירה. יוצאים מהכלל הם קרובי משפחה של נפגעי תאונות דרכים שמצאו את מותם כתוצאה מהתאונה או נפגעי עבירת הפקרה, כלומר נפגעים בתאונות פגע וברח.

ידוע המקרה של הילדה מרים שחר גרינשפן, אשר נפגעה קשות על ידי נהג שיכור שנהג באוטובוס, עלה על אי תנועה שבו עמדה, פגע בה והותירה עם שברים בגולגולת, בצקת מוחית ודמם סובדורלי. היא הובהלה לבית החולים, שם נזקקה לניתוח ראש דחוף. לאחר התאונה הייתה נתונה בסכנת חיים. בהמשך התייצב מצבה הרפואי, אך במשך חודשים ארוכים הייתה במצב של צמח. מאז היא במצב הכרה מינימלי, והיא מתקשרת עם הסביבה באמצעות מצמוצים. לשחר נקבעו 100% נכות. היא מרותקת למיטה ולכיסא גלגלים וזקוקה לעזרה מלאה בכל הפעולות היומיומיות.

התביעה הגיעה עם הנהג להסדר טיעון מקל מאוד, שלא הובא לידיעת בני משפחתה של שחר. העונש הוטל, והנהג כבר החל לרצות את עונשו כשקרובי שחר עתרו לבג"צ שיורה על ביטול ההסדר. ההסדר אמנם לא בוטל, אך המדינה הבטיחה לבית המשפט כי עבירות של תאונות דרכים שבהן היה מעורב נהג שיכור, ייכללו בעתיד ברשימת העבירות של נפגעי העבירה הזכאים למידע ולשיתוף.

הבטחה זו טרם מולאה.

הכותב הינו מומחה למשפט תעבורה sgilad-law.co.il

בשנת 2012 תוקן חוק העונשין והוסף לו פרק חדש שכותרתו "הבניית שיקול הדעת השיפוטי בענישה". התיקון נועד לתת לבתי המשפט כלים מובנים לקביעת עונשים אחידים לאנשים שהורשעו בעבירות בעלות דמיון. הקניית הכלים אמורה למנוע מצבים שבהם בית משפט אחד מטיל עונש שונה מאוד מבית משפט אחר בגין אותה עבירה. מובן כי התיקון לא נועד להפוך את בתי המשפט למעין מכונות אוטומטיות המוזנות בנתונים אחידים והפולטות תוצאות אחידות, אלא לקיים את עקרונות ההלימות ואחידות הענישה במקרים בעלי דמיון.

העיקרון המנחה בקביעת העונש הוגדר "קיומו של יחס הולם בין חומרת מעשה העבירה בנסיבותיו ומידת אשמו של הנאשם ובין סוג ומידת העונש המוטל עליו". עקרון זה כונה "עקרון ההלימה".

נקבע בתיקון לחוק, כי בית המשפט יקבע מתחם עונש הולם למעשה העבירה שביצע הנאשם בהתאם לעיקרון המנחה, ולשם כך יתחשב בערך החברתי שנפגע מביצוע העבירה, ברמת הפגיעה בו, במדיניות הענישה הנהוגה ובנסיבות הקשורות בביצוע העבירה, ובהן התכנון שקדם לביצוע העבירה, חלקו היחסי של הנאשם בביצוע העבירה וההשפעה שהייתה לאחר על הנאשם בביצוע העבירה, הנזק שהיה צפוי להיגרם מביצוע העבירה, הנזק שנגרם מביצועה, הסיבות שהביאו את הנאשם לבצע את העבירה, יכולתו של הנאשם להבין את אשר הוא עושה, את הפסול שבמעשהו או את משמעות מעשהו, ובכלל זה גילו, יכולתו של הנאשם להימנע מהמעשה ורמת השליטה שלו על מעשהו, בכלל זה התגרות של נפגע העבירה, מצוקתו הנפשית של הנאשם עקב התעללות בו על ידי נפגע העבירה, הקרבה לסייג לאחריות פלילית, אכזריות, אלימות והתעללות של הנאשם בנפגע העבירה או ניצולו, וניצול לרעה של כוחו או מעמדו של הנאשם או של יחסיו עם נפגע העבירה.

”   בית המשפט קיבל את ערעור הנאשם והדגיש כי הכף נוטה להעדיף את הפן השיקומי על פני שיקולי ענישה מחמירים. במקרים שבהם נרתם הנאשם להליך שיקומי, או מראה נכונות כנה לעשות כן, עשויים שיקולי השיקום לגבור על שיקולי ההרתעה והגמול   “

נקבע בתיקון לחוק, שבתוך מתחם העונש ההולם יגזור בית המשפט את העונש המתאים לנאשם, בהתחשב בנסיבות שאינן קשורות בביצוע העבירה, ובהן הפגיעה של העונש בנאשם, ובכלל זה גילו, הפגיעה של העונש במשפחתו של הנאשם, הנזקים שנגרמו לנאשם מביצוע העבירה ומהרשעתו, נטילת האחריות של הנאשם על מעשיו וחזרתו למוטב או מאמציו לחזור למוטב, מאמצי הנאשם לתקן את תוצאות העבירה ולפצות על הנזק שגרם, שיתוף הפעולה של הנאשם עם רשויות אכיפת החוק, התנהגותו החיובית ותרומתו לחברה, נסיבות חיים קשות של הנאשם שהייתה להן השפעה על ביצוע העבירה, התנהגות רשויות אכיפת החוק, חלוף הזמן מעת ביצוע העבירה ועברו הפלילי של הנאשם או היעדרו.

עוד נקבע, כי למרות כל אלה רשאי בית המשפט לחרוג ממתחם העונש ההולם בשל שיקולי שיקום או הגנה על שלום הציבור. אם כך, שיקולי שיקומו של הנאשם או הסיכוי לשיקומו נעשו שיקול דומיננטי בקביעת העונש, עד כדי חריגה ניכרת לקולא ממתחם העונש ההולם.

מעשה שהיה

נהג נשפט בבית המשפט לתעבורה בגין שלושה אישומים של נהיגה בשכרות ואי ציות להוראות שוטר. הנהג נדון לעונש מאסר של עשרה חודשים בפועל, שנים-עשר חודשי מאסר על תנאי, פסילת רישיון נהיגה בפועל לארבעים ושמונה חודשים, פסילה לשנים-עשר חודשים על תנאי לשלוש שנים וקנס כספי של 3,000 שקלים.

העונש עצמו מצוי במתחם העונש ההולם, שכן הנאשם הוא נהג מסוכן אשר פעם אחר פעם נהג שיכור וסיכן את המשתמשים בדרך, ואף לא ציית להוראות שוטר. ואולם לנהג נסיבות חיים עגומות. הוא התמכר לסמים קשים, ובמהלך חייו עבר מספר ניסיונות גמילה שכשלו. הנהג החל בטיפולי גמילה פרטניים במהלך ניהול משפטו.

על העונש שהוטל עליו הגיש הנהג ערעור לבית המשפט המחוזי. בית המשפט קיבל את ערעורו והדגיש כי במקרים כגון זה, נוטה הכף להעדיף את הפן השיקומי על פני שיקולי ענישה מחמירים. בית המשפט המחוזי מצטט את אמרות בית המשפט העליון, שלפיהן במקרים שבהם נרתם הנאשם להליך שיקומי, או מראה נכונות כנה לעשות כן, עשויים שיקולי השיקום לגבור על שיקולי ההרתעה והגמול. הטעם לכך הוא כי הצלחת הליך השיקום לעבריין תשרת לא רק את האינטרס שלו, כי אם גם את האינטרס הציבורי כולו, שכן המשך ניקיונו של הנאשם מסמים יבטיח שלא ישוב לבצע את העבירות מהסוג שנכשל בהן, ואילו שליחתו לכלא עלולה לשלבו מחדש במעגל הפשיעה ולהביאו לפגוע הן בעצמו והן בחברה. הואיל וכך הפחית בית המשפט המחוזי את עונש המאסר של המערער לשישה חודשים, והורה כי הוא יבוצע בעבודות שירות. כמו כן הוטל על הנאשם צו מבחן לשנה.

הכותב הינו מומחה למשפט תעבורה sgilad-law.co.il

נהגים רבים מאמינים, כי אם נהג הנעצר על ידי שוטר והנדרש לדגימת אוויר לצורך בדיקת שכרות "יערים" על השוטר או על המכשיר, או ינסה להכשיל את נטילת הדגימה וההכשלה תצלח, הוא ייצא פטור בלא כלום.

בתיק שנוהל לאחרונה בבית המשפט לתעבורה, חידד בית המשפט את ההלכה אשר לפיה ניתן להרשיע נהג בנהיגה בשכרות גם ללא הממצאים המעבדתיים. על פי עדות השוטר שעצר את הנאשם, עת פתח הנאשם את חלון מכוניתו, נדף מפיו ומבגדיו ריח של אלכוהול. השוטר ביקש מהנאשם לבצע בדיקה באמצעות מכשיר הנקרא "נשיפון" כדי לגלות אינדיקציה ראשונית לאלכוהול, אך זה הכשיל את הבדיקה.

הנאשם ביקש סיגריה מחברו שנסע עמו מתוך ניסיון להכשיל את הבדיקה, וכשהשוטר מנע זאת (עישון סיגריה אכן עלול להכשיל את הבדיקה) החל להשתולל ולקלל. לפי עדות השוטר, הנאשם השתולל כל הזמן, קילל ו"דיבר עם הידיים", ולא הצליח לבצע את בדיקת הנשיפה במכשיר למרות שניתנו לו הזדמנויות רבות. במבחן המאפיינים התנדנד בעמידתו, ונכשל במבחן הבאת האצבע לאף.

לאחר ששמע את עדויות השוטרים והנאשם, קבע בית המשפט כי התנהגותו הפרועה של הנאשם, ובכללה גידופי השוטרים והיעדר הצלחתו לנשוף בינשוף מספר פעמים, ומנגד כישלונו במרבית מבחני הביצוע וריח האלכוהול שנדף ממנו, מלמדים כי הנאשם סירב לבצע את בדיקת הנשיפה.

החוק קובע, כי המסרב לבצע בדיקת נשיפה, יראו בו שיכור.

”   לאו דווקא תוצאה מעבדתית של מכשיר הינשוף או תוצאות של דגימת דם הן ההוכחה לשכרות. פסיקת בית המשפט העליון קובעת, כי שכרות אפשר להוכיח גם בדרך של ראיות נסיבתיות, כגון התנהגות הנהג והנסיבות, התרשמות שוטרים ואנשי אחרים   “

אך לא זאת אף זאת, מי שסבור כי כישלונו לבצע בדיקת נשיפה בינשוף יגרום בהכרח לבדיקת דמו, בין ביזמת השוטר ובין לבקשתו הוא, טועה טעות גדולה. הלכה פסוקה היא שסוג הבדיקה שייערך לנהג החשוד בנהיגה בשכרות נתון להחלטת השוטר, ואינו נתון לבחירת הנהג. מקום שדרש שוטר מנהג לעבור בדיקת נשיפה, וזה האחרון סירב לעבור את הבדיקה, ובכלל זה הכשלתה במישרין או בעקיפין, גם אם על דרך התנהגות, כמוהו כמי שנהג רכב בשכרות.

על פי הוראות פקודת התעבורה, מהבחינה המשפטית שיכור הוא אחד מאלה: מי ששותה אלכוהול בעת נהיגה, או מי שריכוז האלכוהול בגופו גבוה מהרמה שנקבעה על ידי שר התחבורה (290 מיקרוגרם אלכוהול לליטר אוויר נשוף בבדיקת ינשוף על פי פסיקת בית המשפט המחוזי בירושלים, או 50 מיליגרם אלכוהול ב-100 מיליליטר דם), או מי שבגופו נמצא סם מסוכן כהגדרתו בפקודת הסמים המסוכנים, או תוצר חילוף של חומרי סם כאמור, או נהג חדש או מי שטרם מלאו לו 24 שנים, או נהג של רכב ציבורי או של רכב מסחרי שמשקלו עולה על האמור בפקודה - במקרה זה קיימת רמה פחותה של ריכוז אלכוהול שממנה ייחשב הנהג שיכור, או מי שנתון להשפעת אלכוהול או סם, ובלבד שבבדיקת מעבדה לא נמצא ריכוז נמוך מהסף שנקבע כאמור לעיל.

במילים אחרות, לאו דווקא תוצאה מעבדתית של מכשיר הינשוף או תוצאות של דגימת דם הן ההוכחה לשכרות. פסיקת בית המשפט העליון קובעת, כי שכרות אפשר להוכיח גם בדרך של ראיות נסיבתיות, כגון התנהגות הנהג והנסיבות, התרשמות שוטרים ואנשי אחרים, ובכלל זה בדיקת מאפיינים. אכן, בהסתמכות על התרשמות סובייקטיבית חיצונית של שוטר או אדם אחר ישנו סיכון, והשיטות המדעיות אמינות ובדוקות יותר בדרך כלל, ועם זה אפשר גם אפשר לבסס שכרות על ראיות שאינן מדעיות.

סיום

בתי המשפט התייחסו בחומרה לנאשמים שהורשעו על ידם בשל סירובם להיבדק, וקבעו כי הסירוב משמעו שהנאשמים ידעו כי בגופם רמה גבוהה של אלכוהול, ולכן ניסו בדרכים מגוונות להתחמק מהבדיקה. אי לכך, במקרים רבים הטילו בתי המשפט עונשים חמורים, חמורים בהרבה מאלו שהיו מוטלים לו היה הנהג נענה לדרישה ומשתף פעולה. וכך, בשעה שעונש הפסילה המזערי הקבוע בחוק הוא עשרים וארבעה חודשי פסילה בפועל, רבים מהשופטים נוטים להחמיר ולהטיל עונשים חמורים מזה גם אם מדובר בעבירת שכרות ראשונה, וגם אם הנאשם נעדר עבר תעבורתי מכביד.

הכותב הינו מומחה למשפט תעבורה sgilad-law.co.il

לישראל רצועות חוף באורך כולל של מאתיים שישים ושישה ק"מ, ובכלל זה רצועות החוף בים התיכון, החופים מסביב לכנרת, לאורך החוף המערבי של ים המלח ובמפרץ אילת. רוב רובם של חופים אלה הם בבעלות ציבורית, ולציבור הרחב מותר להלך בהם בחופשיות. אלא שייעוד השטחים לנופש לא מונע מנהגים רבים לנהוג ברכבם, ובעיקר בכלי רכב המיועדים לשטח, לאורכם של החופים.

בשנת 1997 נחקק חוק איסור נהיגה ברכב בחוף הים. המונח "חוף ים" הוגדר כרצועת קרקע ברוחב של 100 מטרים לאורך הים מנקודת גאות המים שבחוף, וכן כרצועת קרקע שמצוי בה מקום רחצה מוכרז, כמשמעותו בחוק, שם חל איסור בכל תחום מקום הרחצה המוכרז, אף אם הוא חורג מרוחב של 100 מטרים. המחוקק החריג מאיסור זה דרכים שהוסדרו על פי חיקוק, ובכלל זה תחום שרשות מקומית פרסמה הודעה כי הוא מיועד להורדת כלי שיט לים, תחומים שהוכרזו כנמל, תחום מעגן וחניונים.

העובר על עבירה זו צפוי לקנס של עד 75,300 שקלים, ובית המשפט רשאי לצוות עליו לתקן או לשקם כל פגיעה שגרם לסביבה, או לתקן או לשקם מפגע סביבתי אחר כפי שיורה בית המשפט, וכן לחייבו בתשלום ההוצאות שהוצאו לתיקון הפגיעה או לשיקום הסביבה. לקצין משטרה נתונה הסמכות לפסול רישיון נהיגה של נהג שחשוד בעבירה זו לתקופה של 30 ימים, ולבית המשפט סמכות לפסול את רישיונו לתקופה של עד ארבעה חודשים.

מעשה שהיה

לבית המשפט הוגש כתב אישום נגד נהג שנהג ברכב שטח שרתומים אליו עגלה ואופנוע ים, וזאת במרחק של 53 מטר מנקודת גאות המים שבחוף הים. נטען בכתב האישום, שהנהג עשה את האמור לעיל למרות שבחוף שילוט האוסר נסיעה בחוף.

פקחי רשות שמורות הטבע שפיקחו במקום העידו, שבאותו היום עבר הרכב של הנאשם בחוף הים במרחק של מטרים ספורים מהמקום שבו עמדו. אי אפשר היה לצלם את הרכב יחד עם הרקע של הים, מאחר שהרכב היה בנסיעה. הדבר אינו מאפשר מדידה של המרחק בין המקום שבו חלף הרכב לבין נקודת גאות המים שבחוף. הפקחים העידו שמיד לאחר שהרכב עזב את המקום הם ניגשו למקום שבו עמד על פי עקבות הצמיגים שאותן הותיר בחולות, ומדדו את המרחק מאותו מקום ועד נקודת גאות המים שבחוף באמצעות מד טווח לייזר (מט"ל). המט"ל הראה שהמרחק הוא 53 מטרים. עוד העידו הפקחים שבאזור קיימים שלטים רבים אשר מבהירים לעוברים ושבים שאסור לנהוג ברכב בחוף הים. הנהג הנאשם לא הכחיש כי נהג במקום, אך טען שהמרחק בין מקום נהיגתו לנקודת גאות המים היה יותר ממאה המטרים.

בית המשפט קבע, כי על המאשימה להוכיח שהרכב נסע או חנה בתוך אותה רצועה שרוחבה לא עולה על 100 מטר. המרחק בין המקום שבו נסע הרכב לבין נקודת גאות המים בחוף הים הוא נתון עובדתי, שעל המאשימה להוכיח אותו מעל לכל ספק סביר. בית המשפט הדגיש שהשאלה העובדתית, אם הרכב עמד במרחק שהוא פחות מ-100 מטרים מנקודת גאות המים שבחוף או לאו, נסמכת באופן בלעדי על הנתון המספרי שהתקבל מהמט"ל. על פי הנתון העובדתי, ברור שיש להרשיע את הנאשם. עם זאת, שאלת נכונותו של הנתון טעונה הוכחה, ונטל זה מוטל על המאשימה.

בחוק איסור נהיגה אין כל קביעה שאופן המדידה של המרחק בין רכב שנוסע בחוף הים לבין נקודת גאות המים בחוף הים תהיה דווקא באמצעות מכשיר מט"ל. השימוש במט"ל לא הוסדר בחוק וגם בלא בחקיקת משנה. בפסיקה אפשר למצוא דוגמאות רבות של מכשירים טכנולוגיים למיניהם שנעשה בהם שימוש במלאכת האכיפה של מגוון עבירות, וזאת על אף שבנקודות זמן שונות הם טרם הוכרו על ידי המחוקק כאמצעים מתאימים לקביעת ממצאים עובדתיים בהליך הפלילי. דוגמאות למכשירים מעין אלה קיימות בתחום האכיפה של עבירות תעבורה, ובהן ה"ממא"ל" (מד מהירות אלקטרוני), ה"ממל"ז" (מד מהירות לייזר), ה"דבורה" (מד מהירות המותקן ברכב משטרתי) וה"ינשוף" (מכשיר למדידת אלכוהול באוויר נשוף).

”   השאלה העובדתית, אם הרכב עמד במרחק שהוא פחות מ-100 מטרים מנקודת גאות המים שבחוף או לאו, נסמכת על הנתון המספרי שהתקבל מהמט"ל. על פי הנתון העובדתי, ברור שיש להרשיע את הנאשם. עם זאת, שאלת נכונותו של הנתון טעונה הוכחה, ונטל זה מוטל על המאשימה   “

בהליך הפלילי, הנטל על התביעה להוכיח ארבעה אלמנטים לצורך הוכחת נתון שנלמד ממכשיר מדעי: ראשית, אמינותו. הדרך להוכחתה היא באמצעות חוות דעת של מומחים מאותו תחום מדעי שעמו נמנה המכשיר. שנית, תקינותו של המכשיר הטכנולוגי בעת הפעלתו; שלישית, על התביעה להוכיח כי המכשיר הופעל על ידי שוטר או גורם מוסמך מיומן; ורביעית, על התביעה להוכיח כי המכשיר הופעל כיאות על ידי המפעיל על פי הוראות היצרן ובתנאי שטח המבטיחים כי המכשיר מספק נתונים מדויקים וללא שיבושים.

לאחר שיכולתו של המכשיר לספק נתונים מדויקים עומדת, וחוזרת ועומדת, בכור ההיתוך של הביקורת השיפוטית, אפשר שיגיע השלב שבו ההכרה באמינות המכשיר תהא לנחלת הכלל, ואז לא יידרשו בעלי הדין לשוב ולהוכיח את אמינותו בכל פעם מחדש. הוכחת אמינותו של המכשיר על ידי התביעה מספר רב של פעמים, לאורך זמן ובהקשרים שונים זה מזה בתיקים שמגיעים לפתחו של בית המשפט, עשויה ליצור "מסה קריטית" של פסיקה שיוצרת "חזקה שבעובדה" בדבר אמינותו של המכשיר. משנוצרה "חזקה שבעובדה" בדבר אמינותו של מכשיר טכנולוגי מסוים, הנטל להפרכת האמינות של המכשיר עוברת אל הנאשם.

מאחר שהמאשימה לא הביאה ראיה להוכחת אמינותו וכשירותו של המט"ל, ומאחר שהשימוש בו לא קיבל את אישורו של בית המשפט עד כה, זוּכה הנאשם מהאשמה שיוחסה לו בכתב האישום.

הכותב הינו מומחה למשפט תעבורה sgilad-law.co.il

עם הגשת כתב אישום נגד נהג בגין עבירת תעבורה שביצע, קמה לו האפשרות להידבר עם התביעה המשטרתית או עם יחידה תובעת אחרת (פרקליטות, מחלקת תביעות משרד התחבורה) כדי להגיע להסדר טיעון או "עסקת טיעון" כפי שהיא מכונה בידי רבים. "עסקה" זו היא הסדר פשרה בין הנאשם לתביעה, שבו כל צד מביא בחשבון את מערך הסיכונים והסיכויים שבניהול התיק, ובסופו מגיעים הצדדים להסכמות. ההסכמות עשויות להיות שינוי של עובדות כאלה ואחרות בכתב האישום, הפחתה או שינוי של סעיפי האישום והוראות החיקוק שבהן מואשם הנאשם בכתב האישום, וכן עונש המוסכם על הצדדים. בהסדרים שבין הצדדים על העונש, אפשר להסכים על העונש בכללו, או על מרכיב אחד ממרכיבי הענישה ולהותיר מרכיבים אחרים לשיקול דעתו של בית המשפט, או להסכים על טווח ענישה (עונש מרבי ועונש מזערי) שבתוכו יגזור בית המשפט את העונש.

כשהצדדים מציגים את ההסדר המוצע בבית המשפט, עליהם לשכנעו בצדקת ההסדר ובהיותו עומד בסטנדרטים מקובלים. כאשר מוצע טווח ענישה, כל צד משכנע את בית המשפט לגזור את העונש בתוך הטווח. התביעה תכוון לרף העליון וההגנה תכוון לרף התחתון.

הסכם לא מחייב

האם חייב בית המשפט לאמץ את ההסדר שהונח בפניו ככתבו וכלשונו? האם מי מהצדדים יכול לחזור בו מהסכמתו? ואם כן, מתי? ומהן ההשלכות לחזרה זו?

בית המשפט העליון כבר פסק כי עסקת הטיעון נעשית בין התביעה לבין הנאשם, ואין היא מחייבת את בית המשפט. על בית המשפט להבהיר זאת לנאשם כל אימת שמובאת לפניו עסקת טיעון, ועליו גם להשתכנע שהנאשם מבין שהעונש המוסכם או המומלץ בעסקת הטיעון אינו מחייב את בית המשפט, ובכל זאת הוא מודה בעובדות המיוחסות לו בכתב האישום.

בית המשפט פסק, כי עסקת הטיעון אינה מחייבת את בית המשפט. מחובתו של בית המשפט, בבואו לגזור את דינו של נאשם, לגזור לנאשם את עונשו לפי מיטב שיקול דעתו ומצפונו ולפי כלל הנסיבות הרלוונטיות. כדי לסייע לו למלא תפקידו זה, על הצדדים להביא לפני בית המשפט את עיקרי העובדות הנחוצים לקביעת העונש, ובכלל זה אלה שהביאו לעסקת הטיעון ושלדעת התביעה הצדיקו אותה. במסגרת שיקוליו ייתן בית המשפט משקל לעסקת הטיעון, ובדרך כלל יתחשב בה, אלא במקרים חריגים, שבהם יגיע למסקנה שאין לאמצה, שכן היא חורגת מענישה ההולמת את נסיבות המקרה ופוגעת באינטרס הציבורי.

חתמו והתחרטו

במקרה אחר נדונה השאלה אם יכולה התביעה לחזור בה מהסדר טיעון שחתמה עליו יומיים קודם לכן. התביעה חזרה בה מההסדר לאחר שנוכחה לדעת כי המידע שעליו התבססה העסקה היה שגוי, ויומיים לאחר החתימה נודעו לה עובדות חדשות שלא היו ידועות לה קודם לכן.

בית המשפט הכריע לטובת התביעה, וקבע כי עסקת טיעון היא הסכם בין התביעה לבין הנאשם, שבו מתחייבת התביעה לוותר על חלק מן האישומים, או להחליף אישום חמור באישום קל, או לוותר לנאשם ויתור אחר או לתת לו הקלה אחרת, וזאת תמורת הודאת הנאשם בבית המשפט בעובדות שיש בהן כדי להרשיעו. מקובל הוא, כי הנאשם עצמו רשאי לחזור בו מהבטחתו, תוך שהוא עומד על כך כי זכותו או חפותו יוכרעו על בסיס ניהול משפט פלילי מלא, ותוך שיוצגו לפני בית המשפט מלוא הראיות, ובית המשפט יקבע על פיהן את העובדות, יפעיל על פיהן את הדין ויכריע בשאלת האשמה או החפות.

”   התביעה חזרה בה מההסדר לאחר שנוכחה לדעת כי המידע שעליו התבססה העסקה היה שגוי, ויומיים לאחר החתימה נודעו לה עובדות חדשות שלא היו ידועות לה קודם לכן. בית המשפט הכריע לטובת התביעה, וקבע כי עסקת טיעון היא הסכם בין התביעה לבין הנאשם   “

בניגוד לנאשם, התביעה אינה יכולה להשתחרר מהסכם הטיעון סתם כך. העיקרון הוא כי המדינה והתובע רשאים להשתחרר מעסקת הטיעון אם טובת הציבור דורשת זאת. לשם בחינתה של טובת הציבור, יש להביא בחשבון מספר שיקולים, ובראשם שלושה: אמינות השלטון, הגשמת המטרות של המשפט הפלילי, והאינטרסים של הנאשם.

באותו מקרה קבע בית המשפט העליון, כי הפגיעה בנאשם היא מזערית והאינטרס הציבורי מוביל למסקנה כי יש להיעתר לחזרת המאשימה מהסדר הטיעון.

לאחרונה נדון בבית המשפט לתעבורה מקרה דומה, שבו חזרה בה התביעה מהסדר הטיעון שעה לאחר שהגיעה להסכמה עם סנגורו של הנאשם. באותו תיק הואשם הנאשם בנהיגה בשכרות. התביעה נימקה את חזרתה מההסדר בטענה כי התבססה על גיליון הרשעות של נאשם אחר בשעה ששקלה את הצעתה במו"מ בין הצדדים.

בית המשפט התיר לתביעה לחזור בה מהסכמתה להסדר, תוך שהוא קובע כי האינטרס הציבורי והגשמת מטרות המשפט הפלילי גוברים על האינטרס בשימור אמינות השלטון לקיום הבטחותיו, וכי הנזק שיגרם לנאשם בשל חזרת התביעה מהסכמתה מתגמד אל מול האינטרס הציבורי במיצוי הדין בעבירה שהיא מהחמורות שבעבירות התעבורה.

הכותב הינו מומחה למשפט תעבורה sgilad-law.co.il

עבירת השימוש בטלפון סלולרי בשעת נהיגה נעשית נפוצה ככל שחיינו סובבים יותר ויותר סביב אותו מכשיר. בתקנה 28 לתקנות התעבורה נקבע, כי נוהג רכב חייב להחזיק בידיו את ההגה או הכידון כל עוד הרכב בתנועה; אולם רשאי הוא להסיר יד אחת מן ההגה או הכידון אם עליו לעשות בה דבר להבטחת פעולתו התקינה של הרכב או לקיום כללי התנועה. עוד נקבע, כי בעת שהרכב בתנועה, הנוהג ברכב לא יאחז בטלפון קבוע או נייד, ולא ישתמש בהם ברכב אלא באמצעות דיבורית, וכן לא ישלח או יקרא מסרון (s.m.s).

מספר הטלפון יירשם בדו"ח

בבית המשפט העליון הונחה בקשה לערער על פסק דין של נהג שהורשע בעבירה של שימוש בטלפון נייד תוך כדי נהיגה. לאחר ניהול משפט הוכחות נדון הנהג לתשלום קנס בשיעור של 2,000 ₪ או 20 ימי מאסר, וכן לחודש פסילה על תנאי למשך שנתיים.

נגד המערער הוגש דו"ח תנועה, שבו נטען כי הוא השתמש בטלפון נייד תוך כדי נהיגה ברכב, שלא באמצעות מיקרופון המותקן ברכב, וזאת בניגוד לתקנות התעבורה. הנהג כפר בעובדות שנרשמו בדו"ח, והודיע כי ברצונו להישפט על העבירה, שכן לטענתו הוא לא שוחח בטלפון הנייד במהלך הנהיגה. יצוין כי את הדו"ח הגיש שוטר, ושוטרת נוספת הייתה חתומה כעדה.

בדו"ח נאמר, כי הנהג נהג לבדו ברכב, והוא נצפה על ידי השוטר כשהוא מחזיק בידו השמאלית מכשיר טלפון נייד הצמוד לאוזן שמאל, והשוטר הבחין ב"תנועות שפתיים". השוטר נסע בעקבותיו ולצדו של הנהג וראה כי הוא משוחח בטלפון. השוטר אותת לנהג לעצור בצד, והלה עצר את רכבו. תגובתו של הנהג, כפי שנרשמה בדו"ח, הייתה "לא דיברתי בטלפון". השוטר ביקש מהנהג לחתום על הדו"ח, אך הוא סירב לעשות כן.

”   בית המשפט העליון סבר, כי יש להנחות את כלל העוסקים במלאכת האכיפה לציין במפורש את מספרו של הטלפון הנייד ואת תיאורו של המכשיר בדו"ח שנרשם על ידם, ובוודאי שיש לעשות כן משנתבקשו לכך על ידי הנהג   “

להגנתו העיד הנהג כי ברשותו מכשיר נייד אחד בלבד, ולטענתו הוא לא שוחח במכשיר הסלולרי תוך כדי נסיעה. הנהג הקליט את חילופי הדברים בינו לבין השוטר. ההקלטה מלמדת, כי הנהג ביקש לרשום בדו"ח את מס' הטלפון הנייד שלו וכן את מלוא טענותיו הנוגעות למיוחס לו, אך השוטר סירב. פלט שיחות שהזמין הנהג לימד כי הוא לא שוחח בטלפון באותה השעה.

אמנם בקשתו של הנהג לערער נדחתה לאחר שקודם לכן הורשע בבית המשפט לתעבורה וערעורו לבית המשפט המחוזי נדחה, אך בית המשפט העליון ביקש לנצל את ההזדמנות כדי להבהיר כי דעתו אינה נוחה מסירובו של השוטר לרשום את מספר הטלפון הנייד שבאמצעותו בוצעה לכאורה העבירה המיוחסת למבקש. בית המשפט העליון סבר, כי יש להנחות את כלל העוסקים במלאכת האכיפה בתחום זה לציין במפורש את מספרו של הטלפון הנייד ואת תיאורו של המכשיר בדו"ח שנרשם על ידם, ובוודאי שיש לעשות כן משנתבקשו לכך על ידי הנהג.

הנחיות לשוטרים

בעקבות פסק הדין הוציאה משטרת התנועה הנחיות לשוטרים:

חובה על השוטר האוכף את העבירה הנ"ל לפרט בדו"ח כדלקמן:

א. השוטר יסביר לנהג במה הנהג מואשם ויבקש את תגובתו.

ב. השוטר ירשום את תגובת הנהג במלואה.

ג. השוטר יירשום בדו"ח תיאור קצר של הטלפון הנייד, ובכלל זה פרטים מזהים כגון צבע וגודל (ככל שניתן בנסיבות העניין), ויציע לנהג למסור את מספר הטלפון כדי שזה יירשם בדו"ח. אם סירב, יציין בדו"ח את סירוב הנהג.

רמקול ודיבורית זה אותו דבר?

בהקשר זה יוזכר, כי בית המשפט המחוזי נדרש בעניין אחר לקבוע אם שימוש ברמקול הפנימי של טלפון סלולרי המונח ברכב הוא בבחינת שימוש בדיבורית כנדרש בחוק. בית המשפט קבע כי תכליתם של דיני התעבורה, הפקודה ותקנותיה, הוא להגן על שלומם ובטיחותם של עוברי הדרך באופן מרבי, וזאת תוך יצירת אפשרות לכלי הרכב ולעוברי הדרך לנוע ביעילות. תכליתה של התקנה האוסרת שימוש במכשיר סלולרי תוך כדי תנועת הרכב ללא דיבורית במסגרת התכלית הכללית היא להבטיח את שליטתו של האוחז בהגה או בכידון ברכבו, כדי שלא יסיר ידיו מהם לצורך תפעול מכשיר הטלפון וכדי שהמכשיר יונח באופן יציב המונע את נפילתו ואת הצורך להגיב לכך. אי לכך קבע בית המשפט כי אין לפרש המונח "דיבורית" כ"מכשיר" אלא באופן רחב יותר, וגם התוכנה שמצויה בטלפון סלולרי, המאפשרת דיבור ללא מגע יד, היא דיבורית.

הכותב הינו מומחה למשפט תעבורה sgilad-law.co.il