מגה משפט

אנו נוטים לחשוב שהכביש הוא "המגרש הביתי" של הנהג ועליו לקיים את מלוא החובות שהוטלו עליו על ידי המחוקק, ואולם המחוקק נתן את דעתו גם להולכי הרגל ולהתנהגותם בכבישים. הפרת חובות אלו על ידי הולך הרגל עלולה לגרום לו לחוב בפלילים.

המחוקק אסר על הולך הרגל ללכת בכביש אלא אם הוא חוצה אותו, ואסר על אדם ללכת בכביש או להסיע בו עגלת ילדים או עגלת חולים או כיסא חולים, אלא אם אין בצד הכביש מדרכה או שוליים תקינים או שביל שהוקצה להולכי רגל. המחוקק חייב את ההולך בכביש ללכת סמוך לשפתו, מצדו השמאלי, כשפניו אל התנועה הבאה לקראתו.

נקבע בתקנות התעבורה, כי כאשר קבוצת אנשים צועדת בזמן תאורה בכביש בלתי מואר, חייבים הצועד ראשון והצועד האחרון בקבוצה לצד התנועה לשאת אור נייד או מחזיר אור הנראה לנהגי רכב ממרחק סביר. האחריות לקיום הוראה זו מוטלת הן על מי שארגן את צעידת הקבוצה והן על האחראי עליה בצעידתה.

”   לא בכל מקרה של תאונה קטלנית הנהג הוא בהכרח הגורם העיקרי לתאונה. למרבה הצער, גם הולכי רגל בלתי זהירים הם גורם לא מבוטל שאין להתעלם ממנו, ולא בכל מקרה יכול הנהג, ולו גם הזהיר, למנוע את התוצאות של התנהגות הולך הרגל   “

בתקנות התעבורה נקבעו הוראות ברורות להולך הרגל בטרם חצה כביש. נקבע כי לא יחצה אדם כביש, אלא לאחר שבדק את מצב התנועה בו ונוכח שאפשר לחצותו בבטיחות. אם יש בקרבת המקום מעבר חצייה, מנהרה או גשר המיועדים למעבר הולכי רגל, לא יחצה הולך רגל את הכביש אלא בהם. אם אין בקרבת המקום מעבר חצייה, מנהרה או גשר כאמור, אך יש בקרבת מקום צומת, יחצה הולך רגל את הכביש בצומת. נקבע כי בכל מקרה יחצה הולך רגל כביש במהירות סבירה, ובקו ישר והקצר ביותר בין קצות הכביש, ולא יתעכב בכביש שלא לצורך.

כפי שהוטלה חובה על נהג לבחון אם ישנם הולכי רגל בסביבת הכביש, אשר עלולים לרדת אל הכביש לפתע, נקבע בתקנות כי לא יירד הולך רגל ממדרכה או ממקום מבטחים אחר שבדרך באופן פתאומי, או בלי שנקט זהירות מספקת, בשעה שרכב מתקרב אליו, ממרחק שאין סיפק בידי נוהג הרכב לעצור את הרכב כדי למנוע תאונה.

נאסר על הולך הרגל לחצות כביש במקום שמותקנים בו מעקה בטיחות להולכי רגל בצד הכביש, או גדר בשטח ההפרדה שבדרך, או כאשר בשטח ההפרדה גדלה צמחייה, וזאת אף אם אין המעקה, הגדר או הצמחייה מונעים את המעבר. כמו כן נאסר על הולך הרגל להימצא בכביש בקטע שמוצב בו מעקה בטיחות להולכי רגל.

קרוב רחוק

באשר לחובה הקבועה בתקנות לעניין חצייה במעבר חצייה - אם הוא מצוי בקרבת מקום - התעוררה השאלה בבית המשפט לגבי פרשנות המונח "קרבת מקום".

נקבע כי המונח "בקרבת מקום" עשוי לקבל משמעות שונה ממקום למקום ובנסיבות אחרות, הכול תלוי בסוג הכביש, המהירות המותרת בו, עומס התנועה ונסיבות נוספות שעשויות להשתנות ממקרה למקרה. התקנה המחייבת חציית כביש במעבר חצייה שבקרבת מקום, נועדה לאפשר להולך רגל לחצות כביש בבטחה, בזהירות, ובלי להפריע לתנועת כלי הרכב כשבקרבת מקום אין מעבר חצייה, ובלבד שלא ייהפך הכביש לקטעים-קטעים של מעברי חציה דמיוניים ומרוחקים זה מזה מרחקים קצרים, בין שהמרחק הוא 30 מטר ובין שהמרחק גדול יותר. תקנה זו נועדה להקל על הולכי הרגל, אך אינה משחררת אותם מחובתם לעבור במעבר חצייה המצוי בקרבת מקום. בנסיבות העניין, מעבר חצייה המצוי במרחק של 30 מטר או קצת יותר, ובנסיבות אחרות גם מרחק של 100 מטר, אינו פוטר את הולכי הרגל מחובתם לציית לתקנה.

בבית המשפט

בשל חובה זו המוטלת על הולכי רגל, היו מקרים, אם כי אינם רבים, שבהם מצאו בתי המשפט בתיקי תאונות דרכים שבין רכב להולך רגל, ואף בתאונות שתוצאתן הייתה קטלנית, כי רשלנותו של הולך הרגל הייתה כה גבוהה, עד שהיא ניתקה את הקשר הסיבתי בין התנהגותו של הנהג לאירוע התאונה.

”   נקבעו הוראות ברורות להולך הרגל בטרם חצה כביש. לא יחצה אדם כביש, אלא לאחר שבדק את מצב התנועה בו ונוכח שאפשר לחצותו בבטיחות. אם יש בקרבת המקום מעבר חצייה, מנהרה או גשר המיועדים למעבר הולכי רגל, לא יחצה הולך רגל את הכביש אלא בהם   “

במקרים אלו קבעו בתי המשפט כי אמנם הערך של חיי אדם יקר מכל, אך עדיין אין בחוק אחריות אבסולוטית של נהג לתאונה שאדם נהרג בה. לא בכל מקרה של תאונה קטלנית הנהג הוא בהכרח הגורם העיקרי לתאונה. למרבה הצער, גם הולכי רגל בלתי זהירים הם גורם לא מבוטל שאין להתעלם ממנו, ולא בכל מקרה יכול הנהג, ולו גם הזהיר, למנוע את התוצאות של התנהגות הולך הרגל.

במקרה אחד שנפגע בו ילד מפגיעת רכב במעבר חצייה, כתב בית המשפט: "בל ישתמע מדבריי זלזול בחומרת העבירה. 'קדושתו' של מעבר חצייה מקובלת גם עליי, כמו חובתו של כל נהג לצפות התנהגות רשלנית ומפתיעה מצדם של ילדים. אולם אין להתעלם מחשש שכל פגיעה בתוך מעבר חצייה פירושה הרשעה, ופירושה רשלנות במובן הוראת פקודת התעבורה. לשם כך יושב בדין שופט, ונערך לפניו דיון שאופיו פלילי, ובמהלכו יש להקפיד על זכות הנאשם לחפות, אם תוכח אשמתו מעבר לכל ספק סביר, בראיות קבילות ובעלות משקל, ומסקנות המבוססות על נתונים נכונים. הרשעה 'אוטומטית' בכל מקרה שילד נפגע בתוך מעבר חצייה, גם אם הוא מתפרץ במפתיע לאותו מעבר, וגם אם הנהג נקט זהירות מרבית - מדאיגה אותי".

הכותב הינו מומחה למשפט תעבורה sgilad-law.co.il

>

במדינת ישראל ישנם יותר מעשרים אלף איש אשר רשאים להשתמש בסם הקנביס לצרכים רפואיים. רבים מהם מחזיקים ברישיונות נהיגה. קנביס הוא סם פסיכו-אקטיבי המופק מחלקים של צמח הקנביס, והכוונה היא בדרך כלל לפרחי הצמח. סם הקנביס קיים במגוון צורות עיבוד, וצריכתו מתבצעת בדרך של עישון ושאיפה, אידוי או אכילה (לאחר עיבוד). השפעתו אורכת לרוב מספר שעות.

פקודת התעבורה קובעת מי נחשב שיכור. קיימות מספר חלופות: מי ששותה משקה משכר בעת נהיגה או בעת שהוא ממונה על הרכב, מי שבגופו מצוי סם מסוכן או תוצרי חילוף חומרים של סם מסוכן, מי שבגופו מצוי אלכוהול בריכוז גבוה מהריכוז שקבע שר התחבורה ומי שנתון להשפעת משקה משכר או להשפעה של סם מסוכן, ובלבד שבבדיקת מעבדה לא נמצא שריכוז האלכוהול בדמו נמוך מהסף שנקבע בתקנות התעבורה.

אם כך, החוק קובע בפירוש כי שיכור הוא מי שבגופו מצוי סם מסוכן גם אם אינו מצוי בהשפעת הסם, ולהבדיל מאלכוהול, אין משמעות לכמות הסם הנמדדת. אם באלכוהול קבע המחוקק סף מרבי לשימוש, ועד אותו סף לא ייחשב הנהג שיכור, הרי ככל שהדבר נוגע לסמים גילה המחוקק "אפס סובלנות". אם נמצאו תוצרי לוואי של סם בגופו של נהג, הוא ייחשב שיכור בלי לדון בשאלה אם הוא מצוי בהשפעה פסיכו-אקטיבית של הסם.

”   בית המשפט ראה את הקושי הרב בסתירה שמצד אחד מעניק משרד הבריאות רישיון לשימוש ממושך בסם בידיעה שהשימוש יהיה יומיומי ולפיכך תוצרי הסם יופיעו בשתן באופן קבוע, ומצד שני משרד הרישוי אינו נוטל ממקבלי הרישיון הרפואי את רישיון הנהיגה   “

ככל הנראה האבחנה בין אלכוהול לסמים מסוכנים נוצרה בשל האיסור הקיים ממילא בפקודת הסמים המסוכנים, האוסר נטילת סמים מסוכנים. לכן הניח המחוקק בקביעה בסיסית, כי כל מי שמצוי בגופו סם מסוכן ממילא עובר על החוק בעצם נטילתו, ומכאן נגזר חוסר הסובלנות כלפי מי שבגופו יימצאו תוצרים של סם מסוכן, ללא קשר לשאלה אם אכן יש בכמות להעיד על השפעה פסיכו-אקטיבית של הסם בעת הנהיגה.

קנביס כתרופה

הנחה זו של המחוקק יפה כל עוד הסם המסוכן אסור לשימוש של אותו נהג. אלא שבשנים האחרונות שונתה התפיסה באשר לשימוש בקנביס לצרכים רפואיים. בשל השינוי בתפיסה ניתנים רישיונות רפואיים להחזקה ולשימוש עצמי בסם במקרים רפואיים קשים מסוימים. מספר הרישיונות לשימוש בקנביס לצרכים רפואיים מגיע היום לרבבות.

פקודת הסמים המסוכנים קובעת, כי לא יחזיק אדם סם מסוכן ולא ישתמש בו, אלא אם הותר הדבר בפקודה זו או בתקנות לפיה, או ברישיון מאת המנהל. העובר על הוראות סעיף זה, דינו מאסר עשרים שנים או קנס, ואם החזיק בסם או השתמש בו לצריכתו העצמית בלבד, דינו מאסר שלוש שנים או קנס. קנביס הוא סם מסוכן ואסור בשימוש על פי פקודת הסמים המסוכנים, אלא אם ניתן היתר להשתמש בו כחוק.

מעשה שהיה

משתמשי הקנביס הרפואי משתמשים בו ברישיון שניתן להם מאת משרד הבריאות, אך אסור להם לנהוג כל עוד מצוי הסם בגופם, אף אם מדובר בשאריות שאינן משפיעות כלל.

בכתב אישום שהוגש לבית המשפט לתעבורה בירושלים, טען נהג שבגופו התגלו תוצרי לוואי של סם הקנביס, כי בהדרכה שקיבל בשנת 2010 בבית החולים אברבנאל, עת קיבל רישיון להשתמש בקנביס, נמסר לו כי הוא יכול לנהוג לאחר שחלפו שש שעות מנטילת הסם.

מי שהיה חתום על תעודת הרישיון זומן להעיד בבית המשפט והבהיר, כי הן הרישיון לשימוש בקנביס והן ההדרכה ניתנים מבחינה רפואית ולא מבחינה חוקית, ומבחינה רפואית, לאחר שש שעות אין לקנביס השפעה פסיכו-אקטיבית גם אם תוצרי הסם נותרים בשתן שלושה שבועות לאחר מכן.

”   המחוקק הניח כי כל מי שמצוי בגופו סם מסוכן ממילא עובר על החוק בעצם נטילתו, ומכאן נגזר חוסר הסובלנות כלפי מי שבגופו יימצאו תוצרים של סם מסוכן, ללא קשר לשאלה אם אכן יש בכמות להעיד על השפעה פסיכו-אקטיבית של הסם בעת הנהיגה   “

בית המשפט התעמק בסתירה שבין ההנחיות שניתנו למשתמשי הקנביס לבין הוראות פקודת התעבורה, וקבע כי למרות שמדובר ברישיון רפואי בלבד, המדינה אינה יכולה להתעלם משאלות שמעבר לתחום הצר של המלצות רפואיות. עליה לתת הנחיות ברורות למי שקיבל רישיון רפואי ליטול קנביס באשר לאסור ולמותר מבחינה חברתית ותעבורתית.

בית המשפט ראה את הקושי הרב בסתירה שמצד אחד מעניק משרד הבריאות רישיון לשימוש ממושך בסם בידיעה שהשימוש יהיה יומיומי ולפיכך תוצרי הסם יופיעו בשתן באופן קבוע, ומצד שני משרד הרישוי אינו נוטל ממקבלי הרישיון הרפואי את רישיון הנהיגה. יש בכך משום מעשה של "לפני עיוור לא תיתן מכשול", שכן המדינה יודעת היטב שעליה לפסול את רישיונו של אדם אשר משתמש בסם בהיתר לתקופת ההיתר, ולהמשיך לפסול את רישיונו כל עוד רישיונו הרפואי בתוקף, כפי שהיא עושה למי שידוע לה שסובל מבעיה רפואית שאינה מאפשרת נהיגה. זו אחריותה של המדינה ואין להתנער מכך. אין להותיר את שיקול הדעת ואת מרווח הטעות האפשרי למשתמש היחיד, שכן טעות בשיקול הדעת עלולה לעלות ביוקר לא רק למי שקיבל הרישיון אלא לציבור ככלל. מדובר באינטרס ציבורי מובהק.

במקרה הנוכחי קבע בית המשפט כי מדובר בטעות כנה ואמתית מצד הנאשם, וכי אין לצפות ממנו לברר אם שגה המדריך עת הסביר לו שמותר לנהוג לאחר שחלפה השפעת הסם כעבור שש שעות. לפיכך מצא בית המשפט לנכון לזכות את הנאשם מהאישום שהוגש כנגדו בהתאם להגנות הקבועות בחוק העונשין.

הכותב הינו מומחה למשפט תעבורה sgilad-law.co.il

עד כמה חשוב להקפיד על כל תנאי ותנאי באכיפת החוק? ההקפדה של המשטרה עשויה להיות חשובה עד מאוד, והיא משתקפת במקרה שנדון בבית המשפט, שבו הואשמו שלושה-עשר נהגים בנהיגה במהירות מופרזת.

שלושה-עשר מקרים של אכיפת מהירות על ידי מצלמת מהירות דיגיטלית מסוג א3 (אכיפה אלקטרונית אוטומטית) הובאו בפני שופט בית המשפט לתעבורה בנצרת. בכל המקרים הואשמו הנהגים בעבירה של מהירות, שלטענת המשטרה עולה על המהירות המותרת באותו קטע דרך. לפי המשטרה, מדובר בדרך עירונית שבה מותרת נסיעה במהירות מרבית של 50 קילומטר לשעה, ואילו הנהגים הנאשמים עברו מהירות זו.

כל דרך והמהירות שלה

הכבישים בישראל מתחלקים באופן עקרוני לארבע קטגוריות: דרך עירונית, שבה המהירות המרבית המותרת היא 50 קמ"ש; דרך שאינה עירונית, שבה המהירות המרבית המותרת היא 80 קמ"ש; דרך שאינה עירונית עם שטח הפרדה בנוי ובה המהירות המרבית היא 90 קמ"ש; ודרך מהירה שבה המהירות המותרת היא 110 קמ"ש. אלו המהירויות המותרות לרכב פרטי, וישנן הוראות מיוחדות לסוגי רכב אחרים. מהירויות אלו תקפות כל עוד לא מוצב במקום שלט המורה אחרת. קיימים מקרים שבהם רשות התמרור מחליטה על מהירויות אחרות, והיא עשויה לקבוע מהירות מרבית של 80 קמ"ש אף בדרך עירונית, ובדרך מהירה - 120 קמ"ש. כמו כן היא עשויה לקבוע מהירויות נמוכות מאלו שצוינו לעיל.

”   כדי להביא להרשעתו של אדם בעבירת מהירות בדרך עירונית, על התביעה המשטרתית להוכיח כי היה קיים שילוט מתאים בזמן הקצר שלפני ביצוע העבירה. המשטרה הביאה ראיות שהצבת התמרור נבדקה מדי פעם, אך לא ביום שבו בוצעה כל אחת מהעבירות שנדונו בבית המשפט   “

במקרה הנדון מדובר בכביש המקשר בין שתי ערים. זהו כביש רחב, בעל שני נתיבים רחבים לכל כיוון, עם שטח הפרדה בנוי הנותן תחושה של נוף בין עירוני והוא "מפתה" את הנהגים להגביר את מהירותם. הנהג עלול לחוש שהדרך אינה עירונית - שאז המהירות המותרת בה היא 80 קילומטר לשעה - ואולי אף דרך שאינה עירונית עם שטח הפרדה, שבה כאמור מותר להגביר מהירות עד 90 קמ"ש.

באותה דרך לא מוצבים שלטים שנהוג להציבם במקומות דומים, לדוגמה: "להזכירך המהירות המותרת - 50 קמ"ש" או "להזכירך - הנך נוהג בדרך עירונית".

היה תמרור או לא היה?

עבירת מהירות היא עבירה מסוג "אחריות קפידה" או "אחריות מוחלטת", היינו אין צורך להוכיח כי הנהג התכוון לבצע את העבירה. די להוכיח כי הנהג נסע במהירות גבוהה יותר מהמותר במקום כדי להרשיעו. ואולם בשל כך, חובה על התביעה המשטרתית להוכיח כל פרט ופרט ביסודות העבירה.

כבר קבע בית המשפט העליון בעבר כי הטלת אחריות פלילית, בלי שתיבדק מחשבתו הפלילית של הנאשם בעת המעשה, יש עמה הכבדה על הנאשם והחמרה עמו. רבים המקרים שבהם מורשע נאשם בעבירה של אחריות קפידה בלי שהתכוון לעבור עבירה זו. אולם בד בבד, ומשום ההחמרה עם הנאשם באשר ליסוד הנפשי, יקפיד בית המשפט הקפדה מלאה על קיום היסודות העובדתיים הנדרשים בעבירה, ויבחן כראוי אם אמנם התקיימו יסודות אלה. למותר להוסיף, כי כאשר מתעורר ספק בדבר קיומו של יסוד עובדתי זה או אחר הנדרש בעבירה, די בכך כדי "להנות ממנו את הנאשם", כנוסחו של בית המשפט העליון.

”   הכביש רחב, בעל שני נתיבים רחבים לכל כיוון, עם שטח הפרדה בנוי הנותן תחושה של "נוף בין עירוני" ה"מפתה" את הנהגים להגביר את מהירותם. הנהג עלול לחוש שהדרך אינה עירונית - שאז המהירות המותרת בה היא 80 קילומטר לשעה   “

אם כן, כדי להביא להרשעת הנהגים במקרים הנדונים, היה על המשטרה להוכיח כי מדובר בדרך עירונית. החוק מגדיר מהי דרך עירונית: כל דרך בתחום המצוי בשטח שיפוטה של רשות מקומית או רשויות מקומיות הגובלות זו בזו, ואשר בכניסה לאותו תחום מוצב תמרור שמשמעו "כניסה לתחום דרך עירונית" ועד למקום שבו מוצב תמרור שמשמעו "קצה תחום דרך עירונית". במילים אחרות, כדי להביא להרשעתו של אדם בעבירת מהירות בדרך עירונית, על התביעה המשטרתית להוכיח כי היה קיים שילוט מתאים בזמן הקצר שלפני ביצוע העבירה. השילוט הנדרש הוא שלט שממוספר בלוח השלטים במספר 424, צורתו כבית ומסביבו עיגול.

-------------------

כאן תמונת תמרור

-----------------

בהנחיה פנימית שהוציאה המשטרה לשוטריה, אף כתבה כהאי לישנא:

"יש להתייחס בדו"ח לקיומו של תמרור המורה על המהירות המותרת. כן יש לציין בדו"ח היכן הוצב התמרור. בנוסף כמובן שהתייחסות כאמור תבוא רק לאחר שהשוטר בדק הצבת התמרור לפני ואחרי האכיפה".

במקרים שנדונו בבית המשפט הביאה המשטרה ראיות שהצבת התמרור נבדקה מדי פעם, אך לא ביום שבו בוצעה כל אחת מהעבירות שנדונו בבית המשפט.

בית המשפט קבע, כי בכך אין די לשם הוכחת עובדה זו מעל לכל ספק סביר, כנדרש במשפט פלילי. האפשרות שבתקופת הביניים התמרור נפגם או נעקר ממקומו מסיבות כאלו ואחרות, ולא היה מוצב כדין ביום הספציפי שבו בוצעה כל עבירה, אינה אפשרות תיאורטית ורחוקה. לא מדובר בספקולציה בעלמא אלא במסקנה שההסתברות לקיומה אינה קלושה. לפיכך קבע בית המשפט כי יסודות העבירה לא הוכחו בפניו וזיכה את כל שלושה-עשר הנאשמים שנשפטו בפניו.

הכותב הינו מומחה למשפט תעבורה sgilad-law.co.il

פעמים רבות נוהג רכב מודע לתקלה ברכבו או שהוא רק חושד בקיומה, אך מסיבות כאלו ואחרות הוא נמנע מלגשת למוסך כדי לתקנה. מחדל זה עלול להיות קריטי לנוהג ברכב, לבעלים או לאחראי לו בעת מעורבות הרכב באירוע תאונתי. מצד שני, האם הנוהג ברכב או בעליו יימצא תמיד אחראי לתקלות ברכבו גם אם לא היה יכול להבחין בהן?

תקנות התעבורה קובעות, כי רכב וכל החלקים, האביזרים והציוד המורכבים עליו או המותקנים בו יהיו בכל עת במצב תקין ובמצב שאין בו כדי לגרום רעש, הפרעה, נזק או סכנה לנמצאים עליו, בתוכו או על ידו, לעוברי דרך או לרכוש.

”   בית המשפט מצא את בעליו של הרכב אחראי לתאונה, על כי לא הקפיד על תקינות התחזוקה של הרכב והטיפול בו כדין וכנדרש, ותחת זאת אפשר לעובדיו לטפל בכל ענייני התחזוקה של הרכב, ובכלל זה תיקונים ממשיים בו, ללא שהיו מוסמכים לכך   “

לשאלה אם מדובר באחריות הבעלים או הנוהג ברכב מסוג "אחריות קפידה", ובמילים אחרות - אחריות המוטלת על גורמים שכאלה, בין שידעו על התקלה ובין שלאו, השיבו בתי המשפט כי ההלכה פשוטה: התקנה בדבר החובה להחזיק כלי רכב תקין היא תקנה של אחריות קפידה, שהנהג או הבעלים יכול שלא לשאת בה, אם עשה כל שביכולתו כדי למנוע אותה. "כל שביכולתו" במשמעות של העברת הרכב במבחן רישוי במועד, טיפולים ברכב כנדרש ותשומת לב סבירה בשעת הנהיגה לתקלות שעשויות לצוץ בכל עת. אם עשה כן הנהג, ייפטר מאחריותו.

אם כן יש להבחין בין ליקויים שאף אדם מן השורה, בעל עין בלתי מיומנת, יכול להבחין בהם, כגון צמיג סדוק ופנסי איתות שבורים, לבין ליקויים שרק בעל מקצוע יכול לגלותם. בכל מקרה, יודגש כי החובה לשמור על הרכב במצב תקין חלה באופן רוחבי על הנהג, הבעלים וכל מי שאחראי לרכב, והפרה של חובה זו עלולה להביא לידי תוצאות קטלניות ולעונשים כבדים על אותם גורמים.

מעשה שהיה

במקרה שנדון בפני בית המשפט המחוזי, הועמדו לדין נהג רכב עבודה - משאבת בטון, בעליו של הרכב ושניים מעובדיו, בגין עבירה חמורה של הריגה בתאונת דרכים ועבירות נוספות בגין תאונת דרכים שהיה מעורב בה כלי רכב זה.

בעל הרכב שימש קבלן לעבודות בנייה, ומתוקף תפקידו היה אחראי לתחזוקת הרכב ולתקינותו. עובדיו, שעבדו באותה עת בעסק, ביצעו בהנחייתו את התחזוקה השוטפת של הרכב, אשר כללה ביצוע תיקונים במערכות הבטיחותיות ובתקלות, על אף שלא היו מכונאים מורשים, לא עברו קורס או הכשרה מקצועית לטיפול בכלי רכב ולא היו מיומנים בכך. בנוסף, הם ביצעו את עבודות התחזוקה והתיקונים של הרכב ברחוב, במקום החנייה הצמוד למקום מגוריהם, ולא במוסך מורשה כמתחייב, ולא גייסו לשם כך מכונאים ואנשי מקצוע שהוכשרו לכך, וכן לא השתמשו בציוד או במכשור מתאימים.

בעקבות מעשים ומחדלים אלה, הוסע הרכב בכבישים על אף שהמערכות בו וחלקיו לא היו תקינים. כך גם נוצרו ליקויים חמורים במערכת הבלימה, וליתר דיוק, בתופי הבלימה שבשני גלגליו הקדמיים של הרכב, שהיו סדוקים בכל היקפם ורוחבם. ליקויים אלו גרמו סיכון בטיחותי ממשי ופגמו בפעילות של מערכת הבלימה. הדבר הביא, בין שאר הגורמים, לידי התאונה הקטלנית.

”   בתי המשפט קבעו כי ההלכה פשוטה: התקנה בדבר החובה להחזיק כלי רכב תקין היא תקנה של אחריות קפידה, שהנהג או הבעלים יכול שלא לשאת בה, אם עשה כל שביכולתו כדי למנוע אותה   “

בית המשפט קבע בין השאר כי נהג הרכב, שהיה מעורב בתאונה, ידע על תחזוקת הרכב הלקויה, על בעיות הבטיחות ובפרט על הבעיות במערכת הבלימה, ועל כן לא השתמש במנגנון הבלימה הרגיל. כשרצה להאט ולבלום, נהג להפעיל רק את אגזוז הברקס ולהוריד הילוכים.

בית המשפט מצא את בעליו של הרכב אחראי לתאונה, על כי לא הקפיד על תקינות התחזוקה של הרכב והטיפול בו כדין וכנדרש, ותחת זאת אפשר לעובדיו לטפל בכל ענייני התחזוקה של הרכב, ובכלל זה תיקונים ממשיים בו, ללא שהיו מוסמכים לכך. משכך, ברור כי לבעליו של הרכב חובת זהירות, וכי בהתנהגותו הרשלנית, וליתר דיוק, במחדליו, הפר את חובותיו. הפרתן של חובות אלו, ולכל הפחות אי הקפדה על מילוין - טיפול ברכב, ובפרט במערכת הבלמים במוסך מורשה כדין - תרמה למצבם הלקוי של הבלמים, אשר היווה גורם בין הגורמים לתאונה, ולמותו של המעורב בתאונה. על הנאשמים נגזרו בין השאר עונשי מאסר לפרקי זמן ארוכים.

משהו לסיום

חובה מוגברת מטיל המחוקק על בעליו של רכב, קצין בטיחות או מי שהשליטה על הרכב בידו, לבל ישתמש ברכב ולא ירשה לאחר להשתמש בו, אם נגרם בו נזק למערכת ההיגוי, לבלמים, לשלדה, לקורת האורך, לקורת הרוחב, לחלקי המרכב שמעבר לקו של ציר הגלגלים הקדמיים או האחוריים, למסגרת של גג המרכב, לרצפת המרכב בתא הנוסעים או למערכת המתלים הקדמיים או האחוריים, או נזק שגרם לפתיחה של כריות אוויר. ברכב כזה יהיה אפשר להשתמש רק לאחר שיתוקן במוסך מורשה ותינתן עליו תעודת בדיקה בידי אדם המוסמך כדין.

אם כן, בצדה של החובה להקפיד על תקינות הרכב, המוטלת הן על המשתמש והן על הבעלים והאחראי על הרכב, מצויה סכנה בהרשעה ובענישה כבדה אם תופר חובה זו.

הכותב הינו מומחה למשפט תעבורה sgilad-law.co.il

ישנם תיקי תעבורה שבהם הראיה על העבירה היא מעבדתית, ולצורך איתורה יש לדגום דגימה מהחשוד ולהעבירה למעבדה מוסמכת שתבדוק את הדגימה ותביא תוצאה לגביה. כך הדבר לגבי נטילת דגימת דם מחשוד בנהיגה בשכרות למשל. את הדגימה לוקח בדרך כלל רופא בבית החולים, תוך שהוא נוקט כל האמצעים הדרושים בחוק. עליו להכניס את הדגימה לאריזה מיוחדת ולרשום עליה את פרטי הבדיקה והנבדק, ובאחריות המשטרה להעביר אותה דגימה בין כל הידיים העוסקות במלאכה עד לבדיקת המעבדה שממנה יופקו התוצאות שישמשו ראיות במשפט.

אפילו בבדיקת שכרות שנעשית באמצעות דגימת אוויר נשוף מהנבדק, ישנה "שרשרת ראיות" שיש להקפיד עליה כדי שהבדיקה תהיה חפה מטעויות. לדוגמה, יש להקפיד שבמשך 15 דקות החשוד יימנע מעישון, משתייה, מיריקה, מהקאה, מלעיסת מסטיק או מהכנסת דבר כלשהו לפיו. יש להקפיד שפיית צינור הנשיפה של מכשיר הינשוף תוחלף בחדשה לפני כל נשיפה, ויש להקפיד על כיולו של המכשיר ועל בדיקתו לפני ואחרי כל משמרת של בדיקות שמבצעים השוטרים.

מעשה שהיה

לבית המשפט המחוזי הובא ערעור על הכרעת דינו של בית משפט לתעבורה, שהרשיע נהג בנהיגה בשכרות. הנהג הואשם בבית משפט לתעבורה בנהיגה בשכרות ובנהיגה בהשפעת סם.

על פי העובדות בכתב האישום, נהג הנהג ברחובה של עיר כשהוא שיכור ונתון להשפעת סם, כשבגופו תוצרי חילוף חומרים של סם מסוכן מסוג קנביס.

בית משפט לתעבורה, לאחר שמיעת הראיות ובשל הכחשתו של המערער את העובדות בכתב האישום, הרשיעו בדין תוך שהוא דוחה את גרסת ההגנה ומעדיף את ראיות התביעה. על פיהן, המערער נהג כשבגופו תוצר חילוף חומרים של החומר הפעיל בשימוש בקנאביס.

”   בבדיקת שכרות שנעשית באמצעות דגימת אוויר נשוף מהנבדק, ישנה "שרשרת ראיות" שיש להקפיד עליה כדי שהבדיקה תהיה חפה מטעויות. לדוגמה, יש להקפיד שהחשוד יימנע במשך 15 דקות מעישון, משתייה, מיריקה, מהקאה, מלעיסת מסטיק או מהכנסת דבר כלשהו לפיו   “

בשתי הערכאות הציגה ההגנה טענה אחת ויחידה, והיא כי המדינה נכשלה בהצגת "שרשרת הראיות" המוכיחה מעבר לכל ספק סביר שדגימת השתן של הנהג שנתפסה בתחנת המשטרה על ידי השוטר והוכנסה לשקית מוצגים אטומה, היא זו אשר לגביה ניתנה חוות הדעת של המעבדה הטוקסיקולוגית בבית החולים שיב"א בתל השומר, שקבעה כי נמצא הסם בגופו של הנאשם. ההגנה התמקדה בטיפול וברישום בהעברת הדגימה בתוך כתלי המעבדה, ולא התמקדה בהעברת שקית השתן בין השוטרים.

בית המשפט המחוזי שישב בערעור קבע שבהוכחת "שרשרת המוצג" נדרשת התביעה להוכיח לבית המשפט, במידה הדרושה במשפט הפלילי, כי המוצג שתפסה המשטרה מהנאשם הוא זה אשר ניתנה לגביו חוות הדעת הקובעת, שהוא מכיל שאריות קנאביס, דגימה שאין חשש של ממש כי זוהמה או הוחלפה באחרת.

בית המשפט המחוזי ציטט מדברי בית המשפט העליון, שקבע כי רישום מפורט המתעד את הליך תפיסת המוצגים ואת המקום שבו נתפסו, את סימון המוצגים באופן שיאפשר את זיהויים וכן רישום מסודר המתעד את הובלת המוצגים לאחסון - כל אלה חיוניים להוכחת תקינות החקירה וכדי לאפשר לנאשם להתגונן כיאות מפני האישומים נגדו. פגמים חמורים הנוגעים להוכחת התפיסה של המוצגים, זיהויים והובלתם, עלולים לפגוע בזכותו של הנאשם להליך הוגן.

קיומו של ספק סביר, שמא דגימת השתן שנלקחה מן הנאשם היא לא הדגימה שנבדקה ותוצאותיה נרשמו בחוות הדעת שהגישה המעבדה, אינה מאפשרת הרשעתו בדין של הנאשם. החשש שמא הוחלפה הדגימה שנלקחה מן המערער, מחמת טעות, בדגימה שנלקחה מאחר, מחייב רישום מדויק של כל מי שמעביר את הדגימה או מטפל בה, תוך שהוא מזהה את הדגימה כדי להקטין למינימום את החשש לטעות. על התביעה להוכיח לבית המשפט כי חשש כזה אינו קיים.

”   בית המשפט המחוזי קבע כי התביעה צריכה להוכיח מעבר לספק סביר, כי הדגימה שניטלה מן המערער היא הדגימה שנתקבלה לגביה חוות הדעת, שהיא הראיה היחידה לאשמתו במה שבו הואשם, ללא חשש של ממש לטעות. משחדלה התביעה להוכיח זאת, נותר ספק סביר בשרשרת הראייתית   “

בית המשפט התייחס לטענה כי יש להקפיד עם השוטרים על העברת הדגימה, אך לא עם אנשי המעבדה. לפיכך קבע שדווקא החשש שמא נפל פגם בהעברת דגימת השתן של המערער בין גורמי המשטרה למיניהם ובאופן החזקתה על ידם, נמוך לעומת החשש לגבי אופן הטיפול בדגימה במעבדה.

בית המשפט המחוזי קבע, כי משנפתחת השקית האטומה ומבחנות הדגימה מועברות למבחנות, עולה החשש לטעות והוא נעשה ממשי. כל עוד אין בדל ראיה ששקית אטומה נפתחה וזוהמה, או הוחלף תוכנה, חוסר בשרשרת הראייתית אינו מקים חשש לפגם בשרשרת הראייתית שיש בו כדי להטיל ספק סביר בבדיקה, אך כשמטופלת הדגימה כשהיא פתוחה, החשש הופך לממשי.

סופו של דבר

בית המשפט המחוזי קבע כי התביעה צריכה להוכיח מעבר לספק סביר, כי הדגימה שניטלה מן המערער היא הדגימה שנתקבלה לגביה חוות הדעת, שהיא הראיה היחידה לאשמתו במה שבו הואשם, ללא חשש של ממש לטעות. משחדלה התביעה להוכיח זאת, בהשמיטה את החוליות שבשרשרת הטיפול בדגימת השתן בתוך המעבדה, נותר ספק סביר בשרשרת הראייתית שהמדינה הייתה צריכה להוכיח. לפיכך זוכה המערער מן האשמות שיוחסו לו בכתב האישום.

הכותב הינו מומחה למשפט תעבורה sgilad-law.co.il

בכל כתב אישום המוגש בגין תאונת דרכים שהיה מעורב בה נהג, נוהגת התביעה לציין את הוראת החיקוק שבה היא מאשימה את הנאשם והמציינת את היסוד הנפשי של העבירה. קביעה זו בכתב האישום קובעת לעתים קרובות את גורלו של הנאשם ואת מידת העונש שיושת עליו אם יורשע.

ישנן שתי הוראות חוק שנוסחן דומה, אך היסוד הנפשי המיוחס לנאשם בכל אחת מהן שונה במהותו ומביא לידי תוצאה אחרת.

סעיף 62(2) לפקודת התעבורה קובע, כי נוהג רכב בדרך בקלות ראש, או ברשלנות, או במהירות שיש בה בנסיבות המקרה סכנה לציבור, אף אם היא פחותה מן המהירות המרבית שנקבעה, דינו מאסר שנתיים או קנס.

לזה מצטרף סעיף 38(2) לפקודת התעבורה, הקובע שמי שהורשע בעבירה לפי סעיף 62(2) הנ"ל, שגרמה לתאונת דרכים שבה נחבל אדם או ניזוק רכוש, דינו, מלבד כל עונש אחר, פסילת רישיון נהיגה בפועל למשך תקופה שלא תפחת משלושה חודשים.

”   קובע בית המשפט כי כאשר נסיבות התאונה הן כאלה שהנהג נקט כמעט בכל האמצעים כדי להימנע מתאונה, או שנהג באטיות ובזהירות, ומדובר בחוסר תשומת לב שאינו מגיע לידי קלות ראש, ראוי להשתמש בתקנה 21(ג) לתקנות התעבורה, כלומר בהוראת החיקוק המקלה ולא בחלופה המחמירה שבסעיף 62(2) לפקודת התעבורה   “

לעומת זה תקנה 21(ג) לתקנות התעבורה קובעת, כי לא ינהג אדם רכב בקלות ראש או בלא זהירות, או ללא תשומת לב מספקת בהתחשב בכל הנסיבות, ובין השאר בסוג הרכב, במטענו, בשיטת בלמיו ומצבם, באפשרות של עצירה נוחה ובטוחה והבחנה בתמרורים, באותות שוטרים, בתנועת עוברי דרך ובכל עצם הנמצא על פני הדרך או סמוך לה ובמצב הדרך.

לעומת סעיף 62(2) לפקודת התעבורה, עבירה לפי תקנה 21(ג) לתקנות התעבורה נקבעה כברירת משפט בת 500 שקלים, כלומר המואשם בעבירה כזו כעבירה יחידה זכאי לשלם קנס בסך 500 ₪ ובכך בעצם להודות באמור בכתב האישום ולהסתפק בקנס בסך 500 ₪ ולהימנע ממשפט.

אכן, נוסחי הסעיפים דומים, וכך גם היסוד העובדתי שבחובם, אך ההבדל בענישה תהומי.

תקנה 21(ג) כוללת אמנם מצב של קלות ראש, כפי שמצוין בסעיף 62(2) לפקודת התעבורה, אך היא כוללת גם מצבים מופחתים של אי זהירות או של תשומת לב שאינה מספקת.

מעיון בכתבי אישום רבים נוצר הרושם שקביעת סעיף האישום, החמור או המקל, היא קביעה שרירותית של התובע או הפרקליט שהכין את כתב האישום וחתם עליו. ברבים מן המקרים אפשר היה לייחס כל אחת מהוראות החיקוק לנאשם בתאונה ולהיפך.

בית המשפט העליון כבר קבע כי סיווג מעשיו של נאשם על ידי המשטרה בדו"ח תנועה אמנם איננו נעדר משקל, ואולם הסמכות לקבוע מהן העבירות שיש לייחס לנאשם בגין מעשים שיוחסו לו נתונה לרשויות התביעה, והסמכות להרשיע נתונה כמובן לבית המשפט, אשר מצווה לעשות כן על יסוד התשתית העובדתית שהוכחה בפניו.

ברבים מן המקרים, תוצאות התאונה הן שמנחות את התובע באיזה סעיף אישום להשתמש, כלומר גם אם המרכיב הנפשי של העבירה מצוי במדרג הנמוך אך התוצאה שנגרמה עקב התאונה חמורה, ייטה התובע להאשים את הנאשם בהוראת החיקוק החמורה. רק לעתים נדירות ייכנס בית המשפט לעובי הקורה, ידקדק בהבחנה בין היסודות הנפשיים של שתי הוראות החיקוק, יבחן את הראיות שהוכחו בפניו ויחליט כי נעשה שימוש בהוראת חיקוק שאינה מתאימה לנסיבות המקרה. ברוב המקרים, מששוכנע בית המשפט כי נעברה עבירה, הוא ירשיע באותה הוראת חיקוק שציין התובע בכתב האישום.

מעשה שהיה

בית המשפט לתעבורה דן לאחרונה בכתב אישום של נאשם שנהג ברכבו בתל אביב והתקרב לכיכר. באותה שעה רכב רוכב אופניים על אופניו ונכנס עם אופניו לכיכר, משמאל לכיוון הנסיעה של הנאשם. בכיוון הנסיעה של הנאשם מוצב תמרור 303 (זכות קדימה לתנועה החוצה במעגל). הנאשם, כך נטען בכתב האישום, נהג בקלות ראש כאשר נכנס לכיכר, לא ציית לתמרור ובתוך כך לא נתן זכות קדימה לרוכב האופניים, חסם את דרכו וכלי הרכב התנגשו. כתוצאה מהתאונה נחבל הרוכב חבלות של ממש. הוא שבר את קרסולו הימיני, וזה קובע בגבס.

הנאשם הואשם בין השאר בנהיגה בקלות ראש [סעיף 62(2) לפקודת התעבורה] והיה צפוי לעונש כבד אם יורשע.

בית המשפט ניתח את הראיות בפניו וקבע: עבירה של נהיגה בחוסר זהירות, על פי תקנה 21(ג) לתקנות התעבורה, בהקשר של תאונת דרכים, גם היא דורשת יסוד נפשי של רשלנות, אם כי ברף הנמוך ביותר של אי זהירות, בהתחשב בנסיבות, סוג הרכב ומצבו, מצב הדרך, אותות של שוטרים, תמרורים, תנועת עוברי הדרך וכל עצם המוצב בדרך או סמוך לה.

בית המשפט הסביר כי קיים ערבוב בין היסוד העובדתי ליסוד הנפשי, שלא תמיד נדרש להוכיחו, אולם נראה כי אפשר למצות מהיסוד העובדתי את היסוד הנפשי הנדרש של רף רשלני נמוך מסוג אי זהירות, במקום שבו הנהג הסביר או הנהג מן היישוב היה נוהג אחרת.

אי לכך קבע בית המשפט כי כאשר נסיבות התאונה הן כאלה שהנהג נקט כמעט בכל האמצעים כדי להימנע מתאונה, או שנהג באטיות ובזהירות, ומדובר בחוסר תשומת לב שאינו מגיע לידי קלות ראש, ראוי להשתמש בתקנה 21(ג) לתקנות התעבורה, ולא בחלופה המחמירה שבסעיף 62(2) לפקודת התעבורה.

מוסיף בית המשפט לתעבורה וקובע, כי בתאונת דרכים, בנסיבות של שכרות או נסיעה במהירות מופרזת או עקיפה מסוכנת או עקיפה על קו הפרדה או אי ציות לאור אדום או תמרור עצור, הסעיף הראוי יהיה סעיף 62(2) לפקודת התעבורה, ואילו במצבי ביניים, כשמדובר בנהיגה אטית וזהירה ואי מתן תשומת לב מלאה, הרכיב המכריע יהא אי זהירות, על פי תקנה 21(ג) לתקנות התעבורה.

הכותב הינו מומחה למשפט תעבורה sgilad-law.co.il

הסדר טיעון או "עסקת טיעון" הוא הסכם שנחתם בין המאשימה (התביעה המשטרתית או הפרקליטות בכתבי אישום בתעבורה) לבין הנאשם והמובא לאישורו של בית המשפט. מחקרים מלמדים כי מרבית התיקים (שמונים אחוז בקירוב) מסתיימים בהסדרים אשר משרתים בדרך כלל את האינטרסים של שני הצדדים. הנאשם "קונה סיכון" כאשר הוא יודע במה הוא יורשע ומה יהיה עונשו, והתביעה מסיימת את התיק בלי להטריח עדים רבים ולבזבז זמן שיפוטי.

בדרך כלל, הסדר הטיעון יכלול ויתור של התביעה על אישומים המופיעים בכתב האישום המקורי או על עובדות מסוימות המופיעות בו, ולעתים תהיה הסכמה על העונש. כשהצדדים מגיעים להסכמה על העונש, הם יכולים להסכים על כל מרכיביו או רק על חלק מהם, ובאפשרותם להסכים על טווח ענישה כך שכל צד יוכל לנסות לשכנע את בית המשפט לגזור את הדין בצד הקרוב יותר לגבול הענישה המתאים לו.

”   הסדרים שבהם הסכימו הצדדים מראש על כל מרכיבי העונש, המכונים "הסדרים סגורים", אינם ערובה לקביעה בטוחה של התוצאה הסופית. חובה על הסנגור להזהיר את לקוחו שההסדר הוא בין התביעה להגנה ואינו מחייב את בית המשפט   “

העונשים המוטלים בתיקי תעבורה מורכבים בדרך כלל ממספר מרכיבי ענישה: מאסר, מאסר על תנאי, פסילת רישיון בפועל ופסילה על תנאי, ביצוע שירות לתועלת הציבור, קנס, תקופת פיקוח על ידי קצין מבחן וחתימה על התחייבות כספית. הצדדים יכולים להסכים על כל אחד מהמרכיבים האלו או להסכים על טווח ענישה הכולל רף עליון ורף תחתון לכל אחד מהמרכיבים.

ואולם מסתבר שגם אם הסכימו הצדדים על תיקונו של כתב האישום ועל העונש שייגזר, עוד רחוקה הדרך למימושו של ההסדר ככתבו וכלשונו. במילים אחרות, ישנו סיכוי כי העונש שייגזר בסופה של הדרך יהיה שונה ממה שהוסכם עליו בין הצדדים.

בית המשפט - בשֶלו

ברבים מן המקרים הדבר תלוי בנוסח של הסכם הטיעון בין הצדדים. התביעה המשטרתית או הפרקליטות שומרת לעצמה בדרך כלל את הזכות לא להגן על הסדר הטיעון אם בית המשפט יחרוג ממנו ויוגש ערעור. באופן זה, אם בית המשפט חרג לקולא מההסדר, התביעה שומרת לעצמה את הזכות להגיש ערעור על גזר הדין, ואם לא הוגש ערעור על ידה אלא על ידי הנאשם, הטוען כי בית המשפט החמיר עמו, עלולה התביעה לא לעמוד לצדו ולהגן על ההסדר שאליו הגיעה עמו בערכאה התחתונה. הדבר בא לידי ביטוי ביתר שאת כשהצדדים מגיעים ל"הסדר טווח", כלומר כשהם קובעים כי עונש, לדוגמה עונש מאסר, ינוע בטווח של מספר חודשים מסוים.

עד פסיקתו של בית המשפט העליון, נטו לחשוב כי דרכם של הצדדים לערער על גזר הדין המצוי ב"הסדר הטווח" חסומה, גם אם בית המשפט גזר את דינו של הנאשם לעונש הקרוב לכל אחד מקצוות הטווח. במספר פסקי דין הבהיר בית המשפט העליון, כי אמנם כלל בסיסי הוא שהתערבות בענישה שנקבעה עקב טווח שהוסכם עליו בהסדר טיעון תהא מצומצמת, אך אין לומר כי "הסדר טווח" פירושו שאין הנאשם או התביעה יכולים להשיג על העונש שהושת, וברי גם כי ככל שהטווח המוסכם גדול יותר, אפשרות ההשגה רחבה יותר. על כן בגדרי ההיגיון שמורה זכות הערעור לצדדים גם בהסדר טווח, אלא שמשמעותה תהא רבה יותר ככל שהטווח רחב יותר, ועם זאת יזכור בית המשפט את הטווח המוסכם ולא יתעלם ממנו.

”   כשהצדדים מגיעים להסכמה על העונש, הם יכולים להסכים על כל מרכיביו או רק על חלק מהם, ובאפשרותם להסכים על טווח ענישה כך שכל צד יוכל לנסות לשכנע את בית המשפט לגזור את הדין בצד הקרוב יותר לגבול הענישה המתאים לו   “

בית המשפט העליון הדגיש כי ככללם של דברים, הסדרי טיעון ניתנים לערעור, והביקורת הערעורית אמנם תביא בחשבון את העונש שעליו משיגים בגדר הטווח, קרי בגדר "תחום הסיכון" שנטל עליו המערער, אך ככל שטווח זה הוא רחב, האפשרות להתערבות ערעורית, מטבע הדברים והגיונם, רבה יותר, גם בהתחשב בטיבה של זכות הערעור, ובהנחה כי אין בן אנוש - ושופט בכלל - שהוא חסין מטענות, ובדיקה ערעורית היא ראויה.

ואולם גם הסדרים שבהם הסכימו הצדדים מראש על כל מרכיבי העונש, המכונים "הסדרים סגורים", אינם ערובה לקביעה בטוחה של התוצאה הסופית. חובה על הסנגור להזהיר את לקוחו שההסדר הוא בין התביעה להגנה ואינו מחייב את בית המשפט. גם בית המשפט, לאחר שהצדדים הודיעו לו כי הגיעו להסדר, מזהיר את הנאשם כי ייתכן שההסדר לא יתקבל בבית המשפט והנאשם לוקח על עצמו את הסיכון כי גם הודה בכתב האישום וגם לא יושת עליו העונש המוסכם. אלא שבדרך כלל מכבד בית המשפט את ההסדר, ורק במקרים קיצוניים, שבהם הסכימו הצדדים על עונש החורג באופן קיצוני ממתחם הענישה המקובלת לעבירות שבהן הודה הנאשם, יחרוג בית המשפט ממנהגו ולא יכבד את ההסדר.

ראוי גם להזכיר כי בית המשפט העליון קבע כי במקרים שבהם חוזרת בה התביעה מההסדר וחורגת מההסכם אף בשלב הערעור, תקום לנאשם הזכות לחזור בו מהודייתו ולנהל את המשפט.

הכותב הינו מומחה למשפט תעבורה sgilad-law.co.il

לאחרונה הועלתה מהירות הנסיעה המרבית המותרת בכביש חוצה ישראל (כביש 6) בקטע שבין מחלף עירון בצפון למנהרות חדיד, ועתה היא מאה ועשרים קילומטרים לשעה. מהירות מרבית זו דומה ומתקרבת למגבלת המהירות בכמה ממדינות אירופה וארה"ב בכבישים מסוימים.

ההודעה על העלאת סף המהירות המרבית המותרת גורמת לרבים מן הנהגים לחוש כי אפשר ללחוץ על דוושת ההאצה וכי גם נהיגה במהירות גבוהה מזו המותרת תתקבל בסלחנות. אם כן, זה הזמן להזכיר כי בד בבד עם העלאת המהירות המותרת בכביש 6, מְתַגברת משטרת ישראל את מצלמות המהירות שלה ברחבי הארץ ובתי המשפט מחמירים את רמת העונש הניתן לעברייני מהירות עד כדי שליחתם למאסר.

מעשים שהיו

במקרה חריג אחד נהג נוהג רכב בשעות המוקדמות של הבוקר בכביש 25 מבאר-שבע לשדה-תימן במהירות של 195 קמ"ש. המהירות המותרת בכביש היא 90 קמ"ש. איתו יחד נסעו במכונית המרצדס שלו שלושה צעירים.

הנהג הורשע בעבירת מהירות מופרזת, ובין השאר הוטלו עליו ארבעה חודשי מאסר בפועל ושש שנות פסילה. בית המשפט נימק את העונש בין השאר בעברוֹ התעבורתי העשיר של הנהג: 17 הרשעות קודמות בתוך פחות משלוש שנות נהיגה (שתיים מהן "מעבר באור אדום" וכן עבירת מהירות). בית המשפט ציין שמדובר בבריונות, בסיכון חיי-אדם באופן חריף, וכי הנהג הוא עבריין תנועה רצידיביסט, "כבד" ומסוכן. עוד טען בית המשפט, כי למהירות נסיעה כזו לא מגיע נהג בהיסח הדעת, אלא בהחלטה מוּדעת. בנהיגתו סיכן הנהג לא רק את חייו שלו, אלא גם את חיי הנוסעים במכוניתו ואת חייהם של המשתמשים האחרים בכביש, ו"מעורבות בתאונה קטלנית היא רק שאלה של מזל ולא יותר מכך". הנהג גם לא לקח אחריות על מעשיו.

”   הגבלת המהירות נוגעת למהירות המרבית המותרת, אך זו אינה בהכרח המהירות שיש לנהוג בה. תקנות התעבורה קובעות כי מגבלת המהירות היא רף עליון, ולא ינהג אדם רכב אלא במהירות סבירה, בהתחשב בנסיבות ובתנאי הדרך, באופן שיקיים בידו את השליטה המוחלטת ברכב   “

ערעוריו של הנהג לבית המשפט המחוזי והעליון נדחו.

מקרה זה נתן "השראה" להטלת עונשים חמורים גם על מהירויות פחות קיצוניות. לדוגמה, הוטלו שלושה חודשי מאסר על נהג שנהג במהירות של 199 קמ"ש במקום 110 קמ"ש המותרים באותו כביש. אמנם ערעורו לבית המשפט המחוזי התקבל בחלקו ועונש המאסר שהוקצב לנהג קוצר לחודשיים, ולצדם חמש שנות פסילה, אך ערעורו לבית המשפט העליון נדחה.

כמו כן הוטלו ארבעה חודשי מאסר ושש שנות פסילה על מי שנהג במהירות של 202 קמ"ש במקום 100 קמ"ש המותרים במקום, ועל נהג שהורשע בעבירה של נהיגה במהירות של 213.9 קמ"ש במקום 90 קמ"ש הוטלו בין השאר מאסר בפועל לתקופה של ארבעה חודשים ופסילה לתקופה של 48 חודשים. על נהג שהורשע בנהיגה במהירות של 234 קמ"ש במקום 90 קמ"ש הוטלו בין השאר מאסר בפועל לתקופה של שישה חודשים ופסילה לתקופה של 10 שנים.

גם אם לא הוטלו ענשי מאסר בפועל, הרי שבמהירויות גבוהות הוטלו על הנאשמים עונשי פסילה ארוכים ובעלי משמעות, המבטאים חומרה שמייחסים בתי המשפט לעבירות מהירות מסכנות חיים.

מתקנות התעבורה

הגבלת המהירות נוגעת למהירות המרבית המותרת, אך זו אינה בהכרח המהירות שיש לנהוג בה. תקנות התעבורה קובעות כי מגבלת המהירות היא רף עליון, ולא ינהג אדם רכב אלא במהירות סבירה, בהתחשב בכל הנסיבות ובתנאי הדרך והתנועה בה, באופן שיקיים בידו את השליטה המוחלטת ברכב. התקנות אף קובעות שמלבד חיובו של נהג לנהוג במהירות סבירה בהתחשב בתנאי הדרך, עליו להאט את מהירות הנסיעה, ובשעת הצורך אף לעצור את רכבו אם צפויה סכנה לעוברי דרך או לרכוש, בכלל זה רכבו הוא, ובמיוחד בתוך שטחים בנויים ומאוכלסים ובקטעי דרך שבתים בנויים לצדם ותנועת הולכי רגל מצויה בהם, בדרך שאיננה פנויה, כשהראות בדרך מוגבלת מכל סיבה שהיא, בהיכנסו לעקומות חדות ובנסעו בהן, בקרבת קבוצת ילדים או בקרבת התקהלות, בהתקרבו למעבר חצייה, בהתקרבו לפסגה או למקום שבו שדה הראייה מוגבל, בירידה תלולה או ארוכה, בהתקרבו לגשר צר ובעברו עליו, בפגשו או בעקפו קבוצת אנשים ההולכת בסך, בפגשו או בעקפו בעלי-חיים, בהתקרבו אל אוטובוס העומד בתחנה ובעברו על ידו, בהתקרבו אל אוטובוס, טיולית או רכב מסחרי המסיע ילדים וסומן כך, שנעצר לשם העלאת ילדים או הורדתם, ובעברו על ידו, ברחוב משולב, באזור מיתון תנועה ובמנהרה.

”   ההודעה על העלאת סף המהירות המרבית המותרת גורמת לרבים מן הנהגים לחוש כי גם נהיגה במהירות גבוהה מזו המותרת תתקבל בסלחנות. בד בבד עם העלאת המהירות המותרת בכביש 6, מְתַגברת משטרת ישראל את מצלמות המהירות שלה ברחבי הארץ   “

בית המשפט העליון כבר קבע לא אחת, כי כאשר דנים בסבירות מהירות נסיעתו של נהג, השאלה אינה אם המהירות מופרזת כעבֵרה עצמאית, אלא אם המהירות מתאימה לנסיבות ולנתוני הדרך. עצם הדבר שמהירות כזו או אחרת מותרת, אינו מהווה היתר לנהג לנהוג במהירות זו אם תנאי הדרך באותה עת אינם מאפשרים זאת. בתי המשפט קבעו כי תכליתה של ההוראה היא חיוב הנהג בנהיגה במהירות שתאפשר לו שליטה מוחלטת ברכב ועצירה בטוחה בשעת הצורך.

הכותב הינו מומחה למשפט תעבורה sgilad-law.co.il